אמנת בייג׳ינג לביצועים אורקוליים

במאמרו משנת 2014, המלומד גיא פסח (האוניברסיטה העברית) עוסק באמנת בייג׳ינג לביצועים אורקוליים (Audiovisual).¹ פסח בוחן את האג׳נדה שלה, כיצד היא מתיישבת עם הדין בפועל, כיצד מתכתבת עם דינים מקומיים וכן האם האמנה מגשימה את מטרותיה. בנייר זה אעמוד בקצרה על נקודות מהמאמר, ואוסיף התייחסות קצרה משלי.

מטרות האמנה והאג'נדה הסמויה

החלק הראשון במאמר עוסק במטרות סמויות של אמנת בייגי׳נג ואמנת WIPO. במקור, זכויות היוצרים ניתנות למחבר העבודה, אך בעניין אמנת בייג׳ינג, יש גישה שמגנה על המבצעים - בניגוד למחברים. במאמר נטען, להבנתי, שהמטרה היא בעצם ליצור משטר בינלאומי - חוצה גבולות, להכרה בזכויות מבצעים ביצירות אורקוליות. כך, מבקשים להבטיח שמבצעים ביצירות אורקוליות יקבלו חלק מובחן וייחודי משלהם בזכויות הקניין הרוחני.

אמנת WIPO לביצועים אורקוליים, על פניה, ממשיכה את המטרות לעיל; סעיפים 11-6 עוסקים בזכויות מבצעים וכך גם סעיפים אחרים. למשל, מפורטים שני חריגים להגנות: הראשון, בסעיף 11(2), מאפשר ליצור יחסים חוזיים לתשלום לשימוש ישיר או לא ישיר בביצוע קבוע וכן לשידור ולמסירה לציבור. החריג השני, בסעיף 11(3), מאפשר להגביל את יכולות השידור והמסירה לציבור.

סעיף 12 של אמנת בייג׳ינג

הפשרה המוצהרת בסעיף 12 של אמנת בייג׳ינג הייתה לאפשר לכל מדינה מתקשרת להחליט על היחסים בה בין המבצעים למפיקי הסרטים. בנוסף לכך, סעיף 12(3) מאפשר להוסיף הגנות וכן יצירת מנגנון תשלום הוגן למבצעים.

לכאורה, נראה שהסעיף הוא פשרה, אך מבט קרוב מראה שהוא מבקש ליצור משטר בינלאומי להגנת המבצעים. בפרט, הוא מנסה להבטיח את יכולות המבצעים לקבל חלק מערך העבודה. עם זאת, על ידי כך שהוא מאפשר למדינות החברות להכיר רק במפיקים כבעלי הזכויות, סעיף 12 בעיקר מאפשר למדינות החברות להתעלם לחלוטין מזכויות המבצעים.

בעייתיות באמנה

הבעייתיות של הסעיף עולה כאשר בוחנים חקיקה מקומית, בנסיבות המקרה - דינים מדינתיים. המצב בעייתי בעיקר בהקשר של ארצות הברית; האמנה כעת מאפשרת למפיקים לרכוש גם את זכויות המחברת וגם את הזכויות האקסקלוסיביות למבצע בעבודה הסופית. עם זאת, תחת חוק ארצות הברית שחקנים ומוזיקאים מראש מוגדרים כמחברים של היצירות, ולכן הם מחזיקים זכויות יוצרים ביצירה.

השפעות בינלאומיות והיבטי אכיפה

מנקודת מבת חלוקתית לגבי היבטים בינלאומיים, ייתכן שתהיה לאמנה אופי של רגרסיה. למשל, אם במדינות חתומות המבצעים יחויבו לשתף תשלומים שניתנו להם בגין חלקם כמבצעים ביחד עם מפיקים זרים, החלק היחסי של מצבעים מדינתיים צפוי לפחות.

אחת הנקודות החשובות באמנה, להבנתי, היא יחס הייבוא-ייצוא של עבודה אורקולית. בפרט, סעיף 12 לאמנה עלול לתת יתרון יתר לתעשייה האמריקאית על פני מבצעים מקומיים.

זכויות מוסריות והגנה טכנולוגית

בחלק הבא של המאמר פסח עוסק בזכויות מוסריות וברבדים של הגנה טכנולוגית. פסח מציין שני אלמנטים באמנת בייג׳ינג שיכולים להגביר את גישת האמנה לעבר מפיקים ובעלי זכויות קנייניות.

הראשון, נוגע לזכויות המוסריות של המבצעים; סעיף 5 קובע שהצדדים החתומים על האמנה חייבים להכיר בזכויות מוסר של שיוך ויושרה. השני, סעיף 15, מגן באופן ספציפי על האינטרס הקנייני של מפיקים אורקוליים, שנסמכים על אופנים של הגנה טכנולוגית.

כיוונים משפטיים ומסקנות

החלק האחרון של המאמר עוסק ב"כיוון מחדש של הנורמות והמנהגים בחוק זכויות היוצרים הבינלאומי - מעבר לפורמאליזם משפטי". הדיון הקודם הדגים את הניגודיות באמנה והדיסוננס בין המטרות החלוקתיות המוצהרות אל מול הגישה הקניינית שלה בפועל.

בפרט, מודגמים מספר היבטים שיכולים להגביר את הרווחים בין המחויבויות הפורמליות של האמנה לבין ההתחייבויות בפועל של המדינה. לדעתי, ייתכן כי יהא זה ראוי יותר שמדינת האם של היצרנים תשלם, וכך ייחסכו קשיים שמבצעים יכולים להתקל בהם בבואם לדרוש את זכויותיהם במדינות אחרות.

לסיום, אציע להידרש למורכבות שהאמנה יוצרת. הפתרון במקרה כזה, לדעתי, הוא הסדרת הזכויות במסגרת חוזית בין הצדדים, ולא במסגרת הדינים המדינתיים.