נייר עמדה על מדיניות רווחה - דור פסקל
לתשומת ליבכם: הנייר נכתב בחודש פברואר 2016 כעמדה אישית. ייתכן שחלקים ממנו אינם מעודכנים.
חינוך חינם הוא מדיניות רווחה מוכרת וחלק מהשיטה הישראלית. בישראל מוסדרת הסוגיה בחוק חינוך חובה ובחוקים נוספים שאציג להלן. עם זאת, נשאלת השאלה האם המדינה צריכה לספק כל סוג חינוך בחינם? האם כל חינוך מגשים את מטרות מדיניות הרווחה שעומדת בבסיס חינוך חינם? האם יש לחייב לימוד תכנים מסוימים, והאם יש לתקצב מוסדות שמלמדים תכנים שונים? מהם בכלל התכנים הרלוונטיים והראויים שהמדינה צריכה לסבסד, אם אכן לסבסד?
שאלות אלו עולות בפרט בקשר לסוגיית לימודי הליבה בישראל - תכני הלימוד שגיבש משרד החינוך בעיצובו של יו"ר המזכירות הפדגוגית פרופ' יעקב קץ. אלו הם אותם לימודים שמשרד החינוך מצא שצריכים להיות הבסיס לכלל מוסדות החינוך היסודי בישראל ויהוו תנאי לתמיכה כלכלית. עם זאת, כפי שאציג להלן, בתי ספר יכולים לקבל תקציב גם אם אינם מלמדים כלל לימודי ליבה, בעזרת חוק מוסדות חינוך ייחודיים.
בחלק הראשון של העבודה אציג את נושא תוכנית הליבה כפי שהוא בישראל, דרך בחינת החקיקה והפסיקה. לאחר מכן, אבחן את מטרות מדיניות הרווחה של חינוך חובה חינם ועד כמה חיוב לימוד מקצועות מסוימים מסייע בהגשמת המטרות הללו. בחלק השני, אנסה להציג את הסוגיה בשתי גישות שונות של צדק חלוקתי; אנסה להשיב האם ראוי לחייב מקצועות מסוימים כחלק ממדיניות הרווחה של חינוך חובה חינם לאור שיקולים של מדיניות רווחה: סלקטיבי מול אוניברסלי, שווה כסף מול כסף, התניה מול אי-התניה, וכן סוגיית הגמישות מול היציבות לאור המצב הפוליטי בארץ, וגם אציג שיקולים של צדק ושיקולים של תועלת הרלוונטיים לסוגיה.
לבסוף, בחלק השלישי, אנסה להציע פתרון לבעיה - הרצון ליצור תכנית יסוד1 משותפת שתחזק את מטרות חינוך החינם מול המתח שהנושא מעורר ומול התנגדות הקהילה החרדית לכך.
לא אתייחס לתוכן לימודי הליבה - כלומר, לא אבחן האם המקצועות שנבחרו או היקף השעות שלהם ראויים, אלא אעסוק בשאלה האם בכלל ראוי להתנות לימודי חינם בלימוד תכנים מסוימים. קרי, האם להחיל תוכנית לימודי יסוד וכמה חופש ואוטונומיה יש לאפשר לקבוצת מיעוט כמו החברה החרדית, שגם מהווה אוכלוסיה מוחלשת ודלת אמצעים.
"חקיקת החינוך בישראל מתאפיינת באי-בהירות, סתירות פנימיות, כפילויות ופערים של נושאים שלא טופלו. קשיים אלה מתעצמים כאשר מדובר בחקיקה, הראשית והמשנית, המסדירה את החינוך החרדי."2
מספר חוקים עיקריים רלוונטיים לסוגיית החינוך החרדי:3 חוק לימוד חובה, חוק חינוך ממלכתי, תקנות חינוך ממלכתי, חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, חוזרי מנכ"ל לחינוך היסודי ולחטיבות הביניים שמתנים תקציבים בהשמתם, וכן חוק יסודות התקציב שמחריג חלק מבתי הספר החרדיים ומתיר תקצובם למרות שאינם מוכרים כמוסד ציבורי. להלן אעבור על עיקרי הדין הרלוונטי בחקיקה לעיל.
ראשית, חוק לימוד חובה מסדיר מהו "חינוך חובה" - המדינה אחראית לספק חינוך במשך 15 שנה: שלוש בגן ילדים ו-12 בכיתות א'-י"ב;4 וכן קובע שמי שחל עליו חינוך החובה אף זכאי לקבל אותו בחינם.5 כדי להבטיח חינוך חובה, ס' 4 לחוק קובע כי קיימת חובה על ההורים לוודא שילדיהם ילמדו באופן סדיר ב"בית ספר מוכר", שהוא או "בית ספר רשמי" או "בית ספר אחר" ששר החינוך הכריז עליו שהוא "בית ספר מוכר לצורך חוק זה".6 יחד עם זאת, מציג החוק גם חריג רחב - ס' 5 מתיר להורה לא לשלוח את ילדו לבית ספר מוכר אם קיימים טעמים מיוחדים לכך - חובה עם חריג.7
אם כך, חוק לימוד חובה מסווג את בתי הספר שבהם יכול להינתן לימוד חובה לשלושה: בית ספר רשמי, בית ספר מוכר שאינו רשמי ובית ספר שאינו מוכר - שהורי התלמיד פטורים בו מהחובה בס' 4 לעיל, מכוח הכרזה של השר או מכוח חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים (להלן).
בתי הספר הרשמיים מוחזקים ומנוהלים בידי המדינה או הרשויות המקומיות, והחינוך בהם הוא לרוב ממלכתי, ממלכתי-דתי או ממלכתי המשלב תוכניות נוספות. בתי הספר המוכרים מתחלקים למספר רב של סוגים ותתי סוגים, כגון בתי הספר הייחודיים. בנוסף לכך, בתי הספר העל-יסודיים במדינה שאינם חרדים (כיתות ט' או י' עד י"ב) נחשבים לבתי ספר מוכרים משום שלא הוכרזו כבתי ספר רשמיים ברשומות (נראה כי ללא סיבה מיוחדת). בתי הספר החרדיים הם משני סוגים: בתי ספר מוכרים,8 ובתי ספר פטורים (שאינם מוכרים) בבעלות פרטית מגוונת. בתי הספר הפטורים החרדיים הם או בתי ספר לכיתות א'-ח' או בתי ספר לבנים בכיתות ט'-י"א שמלמדים לימודי קודש. לפי לשון החוק, המונח "בתי ספר פטורים" יכול להינתן גם למוסד לא חרדי, אך בפועל נראה שנעשה בו שימוש רק בהקשר לאוכלוסיה החרדית.9
חוק חינוך ממלכתי מסדיר את סמכות משרד החינוך להכיר בבתי ספר כמוכרים, להנהיג תכנית יסוד, לפקח עליהן ולתקצב בתי ספר ותוכניות.10 החוק גם מפרט על החינוך הממלכתי-דתי, אך כמובן לא מתייחס לחינוך החרדי.
תקנות חינוך ממלכתי קובעות בין היתר את התנאים להכרזה על בית ספר כמוכר ואת התנאים לתקצובו. במסגרת התנאים הללו נקבע קיום תוכנית היסוד.11 בנוסף לכך, מפורט בס' 9 את השתתפותה היחסית של המדינה בתקציב המוסד: התקנה קובעת שהמדינה תשתתף בתקציב מוסד חינוך מוכר בכ-75% אם הוא עונה לתנאים בתקנה.12
מהו מספר השעות לפי המקצועות שהן חובה על כל מוסד חינוך? קיימים חוזרי מנכ"ל לחינוך היסודי ולחטיבות הביניים שיישומם מהווה תנאי לקבלת תקציב. החוזר הרלוונטי לעבודה זו הוא חוזר 3.1-25 - תכנית יסוד (ליבה) לחינוך היסודי במדינת ישראל.13
חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים קובע ששר החינוך רשאי להכיר במוסד חינוך של קבוצה תרבותית ייחודית כמוסד חינוך ייחודי,14 ולהעניק לו רישיון על פי מספר תנאים, ואז דינו כמוסד מוכר. "מוסד חינוך" בחוק זה מוגדר כמוסד חינוך שבו לומדים תלמידים בכיתות ט' עד י"ב, כולן או חלקן, של קבוצת האוכלוסייה החרדית, שתלמידיו לומדים בישיבה לימודי קודש לפי ההלכה היהודית.15,16 החוק מאפשר לבתי ספר במגזר החרדי, שבהם לא נלמדת תוכנית ליבה, לקבל תקציב של עד 60% מתקציב בתי ספר ממלכתיים.
סעיף 3(א) לחוק יסודות התקציב מאפשר לתקצב מוסדות חינוך שאינם חלק ממוסדות המדינה דרך הגדרתם כ"מוסד ציבורי".
עקב אופיה של העבודה לא אדון באופן נרחב בהיבט זה, אך כן מצאתי לנכון לציין כמה מפסקי הדין הבולטים שעיצבו את הנושא בישראל: פסק הדין שהביא להתחלת אכיפת תכנית הליבה הוא בג"ץ פריצקי,17 שהעלה חבר הכנסת יוסף פריצקי ממפלגת שינוי לבג"ץ ב-1999, ובו טען כי על שר החינוך לקבוע תוכנית יסוד למוסדות החינוך המוכרים הלא רשמיים.
אחריו, בשנת 2004, בג"ץ דן בסוגיה בעתירה שהעלה ארגון המורים,18 שבה התבקשה הפסקת המימון של בתי ספר שאינם מחילים את תוכנית הליבה. בית המשפט החליט לתת למשרד החינוך שלוש שנים ליצירת תכנית מתאימה.
לאחר מכן, בשנת 2008, בג"ץ המרכז לפלורליזם יהודי19 חזר על הדרישה להפסיק את תקצוב בתי הספר שאינם מחילים תוכנית ליבה עקב חוסר טיפול של משרד החינוך בסוגיה. בית המשפט החליט על צווים אופרטיביים, אך אז אושר בכנסת טרם מתן פסק הדין חוק מוסדות תרבות ייחודיים, אשר מנע מצווים אלו לצאת אל הפועל. החוק שנחקק נתקף בבג"ץ נוסף ב-2014: בג"ץ רובינשטיין,20 אשר ניסה לעתור לאי חוקתיותו של החוק אך נדחה ברוב של שבעה שופטים מול שניים.
לעניות דעתי, תכנית יסוד - לימודי ליבה, מסייעת להגשים את מטרות חינוך החינם - מתן חינוך גם למשפחות שידן אינן משגת, מה שיכול להביא לשוויון בכמה אופנים. ראשית, שוויון במובן זה שכל ילד זוכה בחינוך מסוים. בד בבד, לימודי הליבה יכולים לסייע ביצירת שוויון גם בהיבטים של שוויון הזדמנויות: מתן חינוך במקצועות הכרחיים למשפחות שידן אינן משגת יכול לתרום ליצירת סולם בסיסי למוביליות חברתית, ולסייע לילדים להגיע לשוק העבודה כשהם בעלי יכולות בסיסיות נדרשות - מה שעוזר גם להם וגם למשק ולכלכלה בכלל. אלה מטרות שלחינוך חינם קשה יותר להגשים ללא תכנים מהותיים, כמו לימודי אנגלית וחשבון, שמהווים כיום יכולת בסיסית נדרשת למספר לא מבוטל של עבודות.
תכנית יסוד מחייבת לכולם גם עוזרת להגשים יעדים נוספים, כמו השגת איחוד בין מגזרים שונים בחברה - חינוך לרעיונות משותפים ועל בסיס זהה, שיכולים לעזור לבניית חברה מלוכדת ומבינה יותר. תכנית יסוד, לדעתי, יכולה ליצור תשתית תרבותית וערכית משותפת לאזרחי המדינה לצד צמצום הפערים הקיימים, ובכך להשפיע רבות על עתיד החברה.
אחד הקשיים העיקריים שהנושא מעלה הוא הצורך בשיתוף פעולה עם האוכלוסייה שילדיה נשלחים ללמוד את תכני תכנית הליבה. בנסיבות המקרה, לימודי הליבה בישראל נתקלים בהתנגדות מצד חלק משמעותי מהציבור החרדי. המקצועות שנבחרו לתכנית הם מתמטיקה, אנגלית, מדעים ומחשבים. מוסדות "פטורים" של המגזר החרדי נהנים מתקציב של כ-60% גם ללא לימודי ליבה כלל. בנוסף, קיים קושי גדול מצד משרד החינוך לפקח על יישום התוכנית בבתי הספר המוכרים21 שבמקרה שלהם חוסר יישום של התוכנית עלול לפגוע בתקציבם.
חלוקת משאבים צודקת במשנתו של רולס נקבעת בעזרת "מסך הבערות" - מצב שבו אנשים לא יודעים מה יהיה מקומם בעולם ועליהם להחליט על חלוקת המשאבים שתיטיב איתם גם אם יגלו שהם נמצאים במצב הכי רע, מה שמוביל אותנו לעיקרון של מקסימין - מינימום מיטיב.
לעניות דעתי, לימודי ליבה הכרחיים לפי גישה זו: חינוך חינם אוניברסלי מיטיב עם כל הקבוצות בחברה מתוך ההנחה שחינוך - לא משנה מאיזה סוג, הוא משאב חיוני. לכאורה, ניתן לחשוב שתכני החינוך פחות מהותיים דווקא לאור החשיבות השולית שמקנים להם המתנגדים מקרב האוכלוסייה החרדית - מפני שאם למשל אנו מוצאים את עצמנו במגזר החרדי, מעבר למסך הבערות של רולס, אזי שתכנית הליבה אכן לא תהיה חשובה עבורנו בשל מעמדה בקרב העולם החרדי. עם זאת, לדעתי יש לקחת בחשבון גם אנשים שמבקשים לצאת מהחברה החרדית, או לכל הפחות לקבל אפשרות לצאת ממנה. במקרה כזה, נראה שחלק מהמקסימין יהיה לתת להם לימודים חיוניים להצלחתם מחוץ לחברה החרדית. כלומר, לימודי הליבה מספקים מקסימין גבוה יותר לכולם, לעומת לימודי חינם ללא תכנים מחייבים, שאז מיטיבים בתוך הקבוצות השונות - החרדים יקנו רק לימודי קודש שלדעתם הכרחיים ונותנים יתרון בחברה החרדית, והלא-חרדים יקנו גם לימודי ליבה שיכנו יתרון בחברה הכללית.
הוגה שיכול להתאים יותר לסוגיה הוא דוורקין. דוורקין מתייחס בהקשר של צדק חלוקתי לשוויון הזדמנויות, חלוקת משאבים בין כל הפרטים בחברה באופן שיאפשר תנאי פתיחה שווים. לפי גישתו, יש לבטח כנגד דברים שאין לאזרחיה שליטה עליהם - כמו להיוולד להורים שלא רוצים שילדיהם ילמדו או יקבלו זכויות יציאה (להלן). זאת לצד כיבוד החלטותיהם של הפרטים בחברה.
נראה שבהקשר של חינוך ילדים, יהיה מתאים "לבטח" אותם כנגד בחירת הוריהם לא ללמד אותם דברים שיוכלו לעזור להם במידה ויבחרו בדרך חיים שונה. מבחינת שיקולי צדק, מרגיש קשה לומר שיש "לבטח" מפני ההורים, אך בשיקולים של יעילות נראה שכדי לאפשר לילדים תנאי פתיחה שווים, על המדינה לעשות זאת, ולימודי ליבה הם המינימום שהיא יכולה לעשות לשם כך.
השאלה העומדת לפנינו היא האם אנו רוצים להחיל לימודי ליבה כתנאי לחינוך חינם (לפחות חלקי, כמו במקרה של בתי הספר המוכרים). האם נרצה להוציא כסף על מוסדות חינוך שלא מלמדים אותה, או שמא נרצה להקדיש את הכסף למקומות אחרים? לשם כך אבחן ארבעה קריטריונים: אוניברסלי מול סלקטיבי, גמיש מול קבוע, שווה כסף מול כסף, והתניה מול אי-התניה.
אוניברסלי מול סלקטיבי - לימודי הליבה כתנאי להשתתפות בתקציב החינוך, כפי שהם כיום, הם סלקטיביים; מי שמסרב ללמד את תכנית הליבה אך עדיין נהנה מתקצוב בהתאם לחוק מוסדות חינוך ייחודיים הוא אך ורק המגזר החרדי, בתי הספר הפטורים הם של המגזר החרדי בלבד.
מה שמאפיין מגזר זה הוא עוני. לכאורה, אם אנו מבקשים ליישם תוכנית ליבה באופן אוניברסלי, ואנו מניחים שהמגזר החרדי לא יקבל על עצמו אותה, אנו בעצם לוקחים מתקציב העניים ומעבירים לשאר החברה. מעמד הביניים והמעמד הגבוה גם ירצו וגם מחויבים בכל מקרה ללמד תוכנית יסוד את ילדיהם, ועל כן תקציב החינוך עובר מהעניים לשכבות הגבוהות יותר. לעניות דעתי, יש להשקיע בתקציב החינוך של המעמדות הנמוכים בחברה. אם בתי ספר חרדים לא יסכימו ללמד את תוכנית הליבה כפי שהיא, הדבר רק יגרע מתקציבם.
יחד עם זאת, לעניות דעתי, יש להשקיע את תקציב החינוך בחינוך שתורם לחברה, ולימודי הליבה עוזרים לקדם מטרה זו. התקציב שלנו מוגבל, ולכן לא נרצה לתת תקציב על כל סוג חינוך אלא רק על דברים מסוימים. על כן, אני מאמין שיש להחיל את חיוב לימודי הליבה באופן אוניברסלי, למרות העובדה שבתי הספר שכנראה ייפגעו מכך יהיו דווקא בתי הספר העניים של המגזר החרדי. עדיין תהיה להם את האפשרות ללמד לימודי ליבה ואז לקבל תקציב מסוים.
גמיש מול קבוע - הבעיה הגדולה עם תוכניות הליבה היא שקשה להגיע להסדר קבוע. הממשלה הקודמת (מס' ?) שמפלגת יש עתיד הייתה חברה בה ביקשה לשנות את סוגיית לימודי הליבה במגזר החרדי, אך הנה התחלפה לה ממשלה וכל פעולותיה לשם מטרה זו כלא היו.
כאמור, החרדים באופן כללי מתנגדים ללימודי ליבה, והם גם מהווים קבוצה מאוד מאורגנת מבחינה מפלגתית שלעתים קרובות מהווה מפלגות לשון מאזניים בממשלה. נראה שיהיה קשה להגיע להסדר שיחייב את החרדים בלימודי ליבה באופן מלא לאור כוחם הפוליטי. בהקשר זה, אני מאמין שיש ליצור רפורמה בחינוך, ולנסות להגיע למצב קבוע דרך משא ומתן עם החברה החרדית. אני מודע לעובדה שקל להציע מודל קבוע לתכנית יסוד אוניברסלית, אך שקיים קושי רב להוציא זאת אל הפועל, כפי שנראה שלא הצליחו להשיג פתרון קבוע. יחד עם זאת, אני מאמין שעדיין חשוב לחתור לשם כך.
כסף מול שווה כסף - חינוך חינם הוא שווה כסף. יחד עם זאת, ניתן גם להסתכל על הסוגיה באופן שונה; אם אנו מממנים בהיקף של 60% מוסדות שבהם מתקיימים לימודי קודש בלבד, ומניחים שהמוסדות הללו היו מתקיימים בכל מקרה, אזי אנו נותנים משהו קרוב הרבה יותר לכסף מאשר לשווה כסף.
אם לעומת זאת אנו נבחר לממן את לימודי הליבה ולא את לימודי הקודש (נניח דרך אחוז מסוים מהתקציב), אזי ניתן משהו קרוב יותר לשווה כסף. אני מאמין שהכיוון הנכון לסוגיה הוא של שווה כסף. נראה לי שעקב תקציב החינוך המוגבל, ראוי יותר לממן חינוך על פי משרד החינוך ולא על פי גחמות המגזר החרדי, אשר באופן עקרוני יכול לממן לימודי קודש מכסף אחר.
גם מצב שמתנה תקציב מסוים בלימודי ליבה, כמו במקרה של בתי הספר המוכרים, בעייתי מפני שלימודי הליבה נשארים באחריות בתי הספר, בלי פיקוח איכותי על ניצול הכסף שבית הספר מקבל, ובפועל בית הספר יכול לנצל את הכסף דווקא לדברים אחרים וללמד לימודי ליבה באופן חלקי ומזלזל.
התניה מול אי-התניה - במקרה של בתי הספר המוכרים, התוכנית בעצם מתנה את תקציב בית הספר בלימודי ליבה. במקרה של בתי הספר הפטורים, לא חלה עליהם שום התניה (פרט להתניות בחוק כגון מספר תלמידים בכיתה, לימוד לימודי קודש, תנאים סבירים).
יש מספר בעיות עם ההתניה הזו בבתי הספר המוכרים: ראשית, ניתן לעקוף אותה - בית הספר יכול לעשות כאילו הוא מלמד תכניות ליבה. מאוד קשה לפקח על איכות הלימוד על אף שימוש במבחנים.22 כמובן שניתן לומר שיש להעלות את רמת הפיקוח, אך בפועל זה מאוד קשה. בעיה נוספת היא שאנו מתנים תקציב ללימודים שיכולים לחנך כנגד לימודי ליבה תוך התניית לימוד ליבה. כלומר, בית ספר שמחזיק בתפיסת עולם המנוגדת ללימודי הליבה עדיין יכול ללמד אותם. אנו מבקשים לחנך באופן מסוים, אך קשה לעשות זאת ללא שיתוף פעולה מצד המורים, ההורים ומערכת בית הספר.
עניין נוסף - ההתניה כאן עלולה לקחת תקציב חינוך דווקא מאוכלוסיה מוחלשת, למרות שאנו מבקשים לעשות בדיוק הפוך. הבעיה בנקודה זו היא מהו החינוך שאנו מוכנים לממן.
ניתן להציע התניה אחרת, למשל לנסות להכניס מורים אחרים לבתי הספר החרדים, או לנסות להגביר את שיתוף הפעולה והנכונות. מבחינת שיקולי תועלת, ראשית, כבר לא יהיה צורך רב כל כך בפקחים של משרד החינוך, מפני שהמורים יהיו מטעם משרד החינוך, יבחנו ויעברו הכשרה מיוחדת. כך המורים יהיו מורים מקצועיים בלבד, ולא תהיה בעייתיות לדרוש מהמורים החרדיים ללמד תחומים שהם לא רוצים, מה שעלול לגרום להם ללמד אותם ברמה נמוכה ולא רצינית.
שנית, כך יחשפו ילדי המגזר החרדי גם לאוכלוסיות נוספות בחברה. הדבר יוכל לעזור להם לגבש תפיסה רחבה יותר כלפי החברה הישראלית ולהכיר טוב יותר זרמים שונים בה. בנוסף, ניתן להתנות את תקציב בית הספר בכך שהתלמידים יקבלו ציונים מסוימים במבחני המיצ"ב כדי לוודא שנדרבן את התלמידים ללמוד ולא לזלזל במורים החיצוניים. הבעיה עם התניה זו היא שלעניות דעתי, סביר להניח שהתלמידים החרדים יזלזלו במורים הלא-חרדים.
אם כך, אני מאמין שיש להתנות תקציב בלימוד לימודי ליבה באחריות המוסד, על אף הקשיים שצוינו לעיל - מה שאומר כי בתי ספר חרדים לא יזכו יותר לפטור אם הם רוצים לקבל תקציב.
ניתן לומר שזכותו של כל אדם לחנך את ילדיו ככל העולה על רוחו. על אחת כמה וכמה אם הוא מבקש שלא ללמד אותם תכנים מסוימים. בהמשך לנקודה זו, קביעת חינוך ראוי היא פטרנליסטית מדי; הורה יודע בצורה הטובה ביותר מה טוב וראוי עבור ילדיו. טיעונים אלו מתקשרים לזכויות של חירות ואוטונומיה.
מנגד, ניתן לומר שדווקא ראוי שהמדינה תתערב ותקבע חינוך מינימלי לכל אזרחיה; המדינה צריכה להיות פטרנליסטית בעיקר כלפי ילדים שטרם יכולים להחליט על עצמם, ועל כן חייהם בשליטתם המוחלטת של הוריהם.
טיעון צדק נוסף הוא "זכות היציאה" - זכות לצאת מקהילה מסוימת. חרדים שבוחרים לצאת מהחברה החרדית נתקלים בקושי משמעותי לעשות זאת עקב קשיים שלימודי הליבה עשויים לעזור להם לפתור - למשל, כישורי שפה וחשבון בסיסיים שנדרשים בשוק העבודה.
בנוסף, נראה שלא צודק שמגזר מסוים יהנה מהטבות מיוחדות - אם משרד החינוך מחליט על מדיניות, אין זה ראוי שקבוצת מיעוט תקבל פטור ממנה רק בגלל כוח פוליטי והשקפת עולם שונה.
טיעון צדק נוסף - אם בתי הספר החרדיים מקבלים את תקציב החינוך מהמדינה, ראוי שילמדו את מה שמכתיב משרד החינוך. במידה והיו פרטיים לחלוטין, היה קל יותר לקבל את הסירוב לתכניות הליבה, אך כל עוד הם מקבלים אחוז מסוים מהמדינה, ראוי שישקיעו אותו במה שהיא רואה לנכון.
שיקול צדק מעט חלקלק יותר הוא שרוב הכסף שמגיע לבתי הספר מגיע ככל הנראה מאנשים שלמדו תכנית ליבה, ועל כן דווקא מרגיש ראוי יותר שיכפו עליהם את לימודי הליבה.
החרדים יכולים לטעון שחברה עם תפיסה לא חרדית מכתיבה את תכנית הליבה, ועל כן לא צודק להחיל אותה עליהם.
בעד לימודי הליבה ניתן לטעון שראוי שהמשאבים שמשקיעה המדינה בחינוך יעזרו לחברה - למשל, יחזירו לה אנשים שיוכלו לתרום באופן טוב יותר לכלכלה, יהיו בעלי דעות שהמדינה מבקשת לקדם ו"אזרחים טובים יותר".
מנגד, ניתן לטעון שהתניית תקצוב בית הספר בלימודי ליבה אינה יעילה מפני שהיא משאירה את לימוד הליבה באחריות בית הספר, ולא מתקצבת משהו ספציפי (ראו דיון לעיל תחת "שווה כסף מול כסף"), כך שבפועל בית הספר יכול לספק לימודי ליבה ברמה נמוכה מאוד עד כדי זלזול, לצד קבלת תקציב ממשרד החינוך. למעשה, המטרות של לימודי הליבה שהוזכרו (שוויון הזדמנויות, ערכים משותפים) לא מושגות ובית הספר עדיין מקבל תקציב.
טיעון תועלת נוסף - ייתכן שברגע שיוחלו לימודי הליבה במגזר החרדי, יצמח דור חדש שכן ירצה בהם. אולי מעגל הסירוב יישבר ויקומו מנהיגי קהילה בעלי ערכים שונים.
שיקול תועלת נוסף קשור גם לזכות היציאה שהוזכרה לעיל - דרוש סט כלים מינימלי שלימודי הליבה יכולים לספק על מנת להצליח בחיי האזרחות.
שיקולי תועלת נוספים יכולים להיות בהגשמת המטרות הנוספות של התכנית, כמו ערכים משותפים לחברה הישראלית לצד שוויון הזדמנויות.
נקודה נוספת שקשורה הן לצדק והן לתועלת היא סוגיית הניידות החברתית. אני מעלה טיעון זה בזהירות רבה: חלק מהמטרות של לימודי הליבה שהוזכרו הן לאפשר שוויון הזדמנויות, נקודת פתיחה שווה וניידות חברתית. לעניות דעתי, מנהיגי הקהילות שמסרבים ללימודי הליבה מבקשים להחזיק את הילדים תחת תפיסתם, ועל כן לימודי הליבה למעשה מנוגדים לאינטרסים של מנהיגי הקהילות הללו.
לעניות דעתי, יש להתנות השתתפות בתקציב בית הספר בלימודי ליבה, לצד אפשרות של בתי הספר החרדיים להמשיך להתקיים כמוסדות מוכרים לצורך חוק חינוך חובה, אך ללא קבלת תקציב. בכך, אני מאמין שבתי הספר במגזר החרדי יבחרו ללמד בעצמם לימודי ליבה ואף יעודדו השתתפות בשוק העבודה. להלן אסביר.
כפי שהראיתי לעיל, לימוד תוכנית יסוד עוזר להגשים את מטרות חינוך חינם. מימון לימודי קודש, לדעתי, לא צריך להיות חלק ממדיניות הרווחה של חינוך חינם. במקרה שמוסדות החינוך החרדי לא יקבלו תקציב כלל, הם ייאלצו לממן בעצמם את החינוך בשיעור של 100%. כלומר, הם יצטרכו כסף. כסף הם יוכלו לקבל דרך השתתפות בשוק העבודה, אך לשוק העבודה דרושות מיומנויות בסיסיות שקיימות בלימודי הליבה.
כדי שיוכלו להשתתף בשוק העבודה - על מנת שיוכלו לממן את לימודי הקודש בבתי הספר, אני מאמין שבתי הספר החרדיים יתחילו ללמד בעצמם מקצועות הכרחיים כמו אנגלית וחשבון מרצונם החופשי. כך ייתכן וייפתרו הבעיות מתחום הפיקוח; יהיה לבתי הספר תמריץ לעשות זאת, והתקציב עדיין יוכל להיות מוענק להם אם ירצו לשתף פעולה עם לימודי הליבה מרצונם - במסגרת של בתי ספר מוכרים.
בעצם, מדובר בהפיכת לימודי הליבה לתוכנית אוניברסלית, שיותר קרובה לתוכנית שוות כסף עם התניה של השתתפות בתקציב המוסד בלימודי ליבה, ותוך חתירה לתוכנית קבועה ולא גמישה. מבחינה חוקית, מדובר בביטול המימון של בתי הספר הפטורים.
בנוסף לכך, לדעתי, יש לגבש יחד עם האוכלוסיה החרדית מתווה ליבה מיוחד לבתי הספר המוכרים שעדיין ירצו בתקציב.