על חקיקת חוק האחריות למוצרים פגומים ביפן
It is only managers-not nature or laws of economics or governments-that make resources productive... Peter F. Drucker, Managing in Turbulent Times
It is only managers-not nature or laws of economics or governments-that make resources productive...
בארצות הברית של 1986 התרחש משבר חמור בשוק חברות הביטוח - מחירי הפרמיות זינקו, חברות ביטוח סירבו להציע ביטוחים ורבות נסגרו. סקטורים בתעשייה קרסו כתוצאה מכך, ומחירים טיפסו לשמים. כפי שתיאר זאת מגזין TIME בשערו: ״מצטערים אמריקה, הביטוח שלך בוטל״. כמה תיאוריות קמו כדי לנסות להסביר את התופעה: חברות הביטוח אשמות; תוצאה של פחות עניין שמובילה לעלייה במחירי הביטוח; מחלקת המשפטים של ארה״ב אף טענה שמדובר בתוצאה של התרחבות דיני הנזיקין בעניין אחריות תאגידית וצורך בחקיקת רפורמות. המלומד Priest הגיע לבסוף והציע הסבר לכאורה די משכנע - מדובר בתוצאה של שינוי מגמה של בתי המשפט ומעבר לאחריות חמורה בהקשר של אחריות מוצרים, שהיא זאת שהסבה נזק לשוק.
כ-8 שנים מאוחר יותר, לאחר שיפן נכנסה למשבר כלכלי שעד היום משפיע עליה, יפן חוקקה חוק עם מודל זהה לזה שהסב נזק כה רב לשוק האמריקאי. שאלת החקר המנחה אם כן היא: מדוע יפן חוקקה חוק אחריות מוצרים פגומים במודל של אחריות חמורה לאור הנזק שנגרם לארצות הברית ממנו? בחרתי את יפן כמקרה בוחן משום שלצד לימודיי במשפטים, אני גם לומד בחוג ללימודי אסיה במדור יפן.
העבודה מתכתבת עם ספרות משפטית בנושא, בעיקר עם ספרו של Luke Lottage וכן עם כתיבתם של מלומדים נוספים כגון Remeryse, לצד חשיבה ביקורתית ושילוב תחומי ידע במשפטים, היסטוריה, פוליטיקה וכלכלה של יפן, שרכשתי בקורסים של פוליטיקה ומדיניות חוץ של יפן המודרנית בהנחיית ד״ר אוטמגזין ובקורס והסמינר בדיני נזיקין בהנחיית פרופ׳ גוטל, לצד מחקר רב בנושא.
אחריות יצרן על נזק שנגרם ממוצריו אומנם נתפסת היום כדבר מובן מאליו, אך למעשה מדובר בהמצאה של המאה הקודמת. בפרק זה אתחקה אחר התפתחות התחום, בייחוד בארצות הברית וביפן אשר בה העבודה מתמקדת. אציג את המשבר שיצר מודל האחריות החמורה בארצות הברית, ההסבר של Priest, וכן את התהליך שעברה יפן עד לחקיקת החוק. בפרק השני אציג את תהליך החקיקה תוך התחקות אחר הנסיבות שהובילו לחקיקת החוק, ולבסוף אסיים בדיון, סיכום ומענה לשאלת המחקר.
המודעות לאחריות יצרן החלה לעלות במחצית השניה של המאה ה-20. ב-1965, ה-ALI (American Law Institute), שהוא הגוף הפרטי המוביל בארצות הברית ביצירת עבודה אקדמית במשפטים לשם הבהרה, מודרניזציה ושיפור של החוק, ולמעשה בין היתר מציע חקיקה למדינות, הציע מודל של אחריות חמורה תחת סעיף 402A ב-Restatement of the Law Second, Torts. במקור זה היה אמור להיות ניסוח מחודש, שיקוף של דין קיים שהמדינות יוכלו להסדיר בחקיקה, אך בפועל היה מדובר בסעיף מחדש שכלל בעצם הצעה למשפט האמריקאי להתפתח בכיוון מסוים - ״פרו-צרכני״.
בתי משפט רבים החלו לעקוב אחר סעיף 402A אך מנגד קמו לו שתי קבוצות מתנגדות: מתנגדים מהאקדמיה ומתנגדים מהפרקטיקה. הסעיף כלל מספר ליקויים: למשל, לא טיפל בהפרדה בין מוצר פגום לבין בעיה של פגם בעיצוב - כשמראש המוצר תוכנן באופן פגום, או פגם באזהרה - פגם בהוראות השימוש הנכון ואזהרה על סכנות שימוש. בנוסף, גם לא הוכתב סטנדרט ברור; הגדרת ״פגם״ הותרה לשופטים לבחינה רחבה תוך פרשנות של ׳סכנה לא הגיונית׳ (׳Unreasonable danger׳). הסעיף גם נוגד מורשת של שימוש בדיני החוזים שהיו אבן הדרך הראשונה בענף המוצרים הפגומים של ארה״ב, אך עדיין ניכר שימור מסוים שלהם כמו הסטנדרט הלא ברור וההתמקדות בסחורה (ולא נדל״ן או שירותים). הסעיף היה נכון לא רק לפצות על פגיעה אישית אלא גם על נזק לרכוש ולא רק על נזק אישי לרוכש אלא גם כלפי צד ג׳ (כיום נראה כמובן מאליו אך לא אז). עוד טענו המתנגדים שהסעיף מבטל את העיקרון של דין שיפוטי שנוצר ע״י בתי המשפט.
בעיקר לאורך שנות ה-60 וה-70 בתי המשפט בארה״ב החלו להקצין את היישום של סעיף 402A. הם החלו להרשות תביעות ע״י צדדים שלישיים, כאלה שהפסידו סחורה, לפעמים שירותים מסוימים ואפילו נזק כלכלי של סחורה פגומה. ההרחבה הזאת נתמכה ע״י ניסיונות מאוחרים להחזיק במדיניות של אחריות חמורה, בעיקר ביישום תיאוריה כלכלית שכוללת נזק אישי. זה גם שיקף רגישות שיפוטית לתופעת הצורך ב׳סינגור׳ של צרכנים בארה״ , בעיקר צרכנים עניים.
התמיכה בצרכן השתנתה לאחר ש-Ronald Reagan נבחר לנשיאות, לטובת גישה יותר פרו-תעשייתית. לאורך שנות השמונים החלו לקרוס מגזרים בתעשייה האמריקאית וחברות ביטוח רבות. לוביסטים של חברות ניסו לקדם חקיקה פדרלית והניסיונות כשלו, למעט כמה הצלחות כמו חקיקה שמגבילה פיצויים עונשיים.
מלומדים כמו James Henderson טוענים שבשנים הללו התרחשה מהפכה באחריות מוצרים פגומים, מעבר ממודל פרו-צרכני לפרו-עסקי. כבר בשנות ה-80 נדחו יותר ויותר תביעות. הם ייחסו את התופעה לעלייה במודעות השופטים האמריקאים למשברים בייצוג ובביטוח ולכך שמבחן רחב למוצר פגום היה קשה להצדקה עבור מקרים הולכים וגדלים. הבעיות במודל והשלכותיו על המשק גם הובילו לתיקון שהוצע ב-1998 על ידי ה-ALI ב-Restatment of the Law Third Torts: Product Liability, שהבחין בבירור בין פגמים בעיצוב או אזהרות, וסעיפים 2(B) ו-2(C) ששבו למודל מבוסס רשלנות מסוימת על ידי דרישה להוכחה שניתן היה להפחית או למנוע ׳סיכונים הגיוניים של נזק מהמוצר׳, אימוץ של ׳עיצוב הגיוני אלטרנטיבי׳ או ׳הוראות הגיוניות לשימוש׳, מה שלכאורה בא לעזור יותר ליצרנים.
לסיכום נקודה זו, נראה שהתיקון השני ״עזר״ לצרכנים והשלישי עשה ההפך. כפי שאראה בהמשך, גישה שלכאורה באה לטובת הצרכן לא תמיד מגשימה את מטרתה בפועל ולהפך. כיום ההבדל בסטנדרט הוא הרבה יותר ברור, בעיקר בתיקון שהוצע, והנושא הרבה יותר פוליטי. קיימת אי ודאות בקשר לעתיד התחום בארה״ב, והגישה בשנים האחרונות היא דווקא לחזור מהמגמה שקדמה לשנות השמונים. אף קיימים רעיונות רדיקליים יותר כמו הגישה הכלכלית למשפט שטוענת שברוב המקרים אחריות למוצרים פגומים אינה רצויה חברתית.
בכל מקרה, את הנזק שנגרם לשוק האמריקאי במחצית השנייה של שנות ה-80 אין להשיב. האם יש קשר בינו לבין המגמה המתוארת של בתי המשפט להשתמש במודל האחריות החמורה?
Priest חיבר את המשבר שחוותה כלכלת ארה״ב עם האחריות החמורה. הוא מדבר על פרדוקס - הרחבת דיני הנזיקין כדי לעזור לצרכנים ולעניים בפרט, בעצם מזיקה להם. בשנות ה-60 החלה להתפתח בארה״ב אחריות תאגידית: זה הוביל לתמריצים למנוע פציעות, ביטוח לפציעות שלא יכולות להימנע, ולוויסות רמת הפעילות דרך הפנמת עלויות נזק. בתי המשפט ראו שהטלת אחריות על יצרנים היא טובה והחליטו להרחיב אותה, כפי שפירטתי לעיל.
החשיבה מאחורי ׳סינגור׳ הצרכנים הייתה כזו: במודל של אחריות חמורה היצרן חייב לרכוש ביטוח, שכן לא משנה אם ימצא רשלן או לא, הוא יחוב בנזיקין (עסקינן בנזקי גוף). עדיף לנו, אם כך, שהיצרן העשיר הוא זה שיקנה את הביטוח ולא הצרכן העני שאין לו לעיתים כסף לשלם ביטוח על עצמו: זה גם מגדיל רווחה מצרפית בגלל הפיצויים שהצרכנים יקבלו, גם המוכר במצב טוב יותר מכל הקונים להשיג ביטוח, במיוחד מאלה העניים שלא יכולים להשיג לעצמם ביטוח. בנוסף, יש לצד זאת גם שיקולי צדק שנכון שמי שמרוויח מהעסקה יהיה אחראי על הביטוח. לאור החשיבה הזאת, בתי המשפט נהגו לפרש ברוחב לב את רמת האחריות כדי שיינתנו פיצויים עד לרמה של אחריות חמורה - לא משנה מה הייתה מידת ההתרשלות של היצרן, כל עוד לא נפל פגם בהתנהגות הצרכן, היצרן יחוב בפיצויים. בכך בעצם יצרו בתי המשפט ביטוח משלהם לצרכנים, כך שהצרכנים תמיד יוכלו להיפרע מהיצרנים.
אז מה הייתה הבעיה בחשיבה הזאת? לחוק או לרגולציה יכולים להיות שני עקרונות של השפעה כלכלית: 1. זה יכול להשפיע על השקעה במניעת נזקים כדי להפחית את מספר התאונות. 2. זה יכול להשפיע על אספקה של ביטוחים על נזקים שלא ניתן למנוע.
הרמה האופטימלית של מניעת תאונות תושג אם ייווצרו תמריצים גם למוכר וגם לקונה לבצע השקעות בטיחות עד לרמה שבה מחיר השוליים של השקעות אלה שווה ליתרונות שלהם. במקרים שבהם ״לא אפקטיבי״ למנוע נזק, נשאלת השאלה מי יישא בנזק: במודל של רשלנות, אם לא תימצא רשלנות, היצרן יהיה פטור (הנוסחה המקובלת למציאת רשלנות היא נוסחת הנד: תוחלת הנזק שהיא הסיכוי לנזק כפול עלותו. אם היצרן השקיע את הסכום הזה ומעלה, הוא לא ימצא רשלן) והצרכן ייאלץ לשאת בעלויות.
אולי אינטואיטיבי לחשוב שככל שנעלה את המחויבות לפיצוי, כך תעלה רמת הבטיחות. בפועל, יצרנים ישקיעו עד לרמה שההשקעה ״שווה״, כפי שתיארתי לעיל. לכן הרחבת המחויבות מעבר לרמה של רשלנות לא תעלה את רמת הבטיחות. למעשה, הקונים יהיו מחויבים לקנות לעצמם ביטוח במקרה של רשלנות אם הושקעו מספיק אמצעי מניעה אפקטיביים או שלא יקבלו פיצוי. לסיכום נקודה זאת, מודל של רשלנות רגילה ישפיע על היצרנים להשקיע בבטיחות, אך מעבר לזה (חמורה) ישפיע רק על הביטוח.
בריכה ביטוחית מגלמת בתוכה את הממוצע של כל הצרכנים - העשירים והעניים. פיצוי אדם עשיר יקר יותר מאשר פיצוי אדם עני. Priest בוחן את ״בריכות הצרכנים״ ואת האופן שבו בריכות ספקים מושפעות מהרחבת האחריות מאחריות אישית לצד שלישי. נקודה זו מראה מדוע היצרנים שינו את המוצרים והשירותים שלהם ולמה חברות ביטוח שינו את תנאי הפוליסות.
מכל האמור לעיל נוצר אפקט של הגברת השונות בבריכות סיכון של צרכנים. פתאום, המחיר שהביטוח מגלם הוא לא המחיר של הביטוח האישי לכל צרכן, אלא המחיר של הצרכן הממוצע. זאת ועוד, נוצר תהליך שהוביל לעלייה נוספת במחירי הביטוח, וכאמור, חברה חייבת להוסיף את המחירים האלה לייצור שלה במודל של אחריות חמורה.
התהליך מורכב מ״בחירה שלילית״ בבחירת בריכות של צרכנים - זה מתרחש כשקבוצה של צרכנים בוחרת לא לשלם את המחיר הגבוה יותר של ביטוח צד שלישי. הם מסרבים לרכוש מוצר או שירות ואז יוצאים מבריכת הסיכון. מדובר בעיקר באלה שיש להם סיכון נמוך. יש שני סוגים של צרכנים כאלה - אלה שסופגים פחות תאונות (למשל, משתמשים במוצר פחות) ואלה שעולה פחות לפצות אותם. במצב כזה לא שווה להם לרכוש את המוצר עם הפרמייה הנוספת. בחשיבה כלכלית טהורה, היה עדיף להם לשלם רק על ביטוח אישי במקום להוסיף כסף על כל מוצר שהם רוצים לרכוש.
Priest נותן כדוגמה את תעשיית רכבי הספורט - נניח ששני צרכנים מעוניינים ברכב 4x4, אחד חובב ספורט אתגרי לשם מסלולים מסוכנים בהרים, ואחד אחר הוא איש משפחה שרוצה שהאוטו לא ייתקע אם ירד קצת שלג בשכונה. ביטוח חובב הספורט האתגרי עולה יותר, מכיוון שהוא לוקח יותר סיכונים, ולכן עולה ההסתברות שאנשים כמוהו ייפגעו בסופו של דבר. מה עשו חברות הרכב? כדי לא להעלות את מחיר רכבי ה-4x4 גם לאיש המשפחה, הן חשבו על הסטיישן: רכב 4x4 שלא מתאים לאוהבי ספורט אתגרי בעלי הסיכון הגבוה יותר. כך בעצם פוצלה בריכת הסיכון.
איך החברות התמודדו עם המצב בארצות הברית? השוק הלך והצטמצם ככל שיותר צרכנים ״עניים״, שהיו מתחת לממוצע שהתגלם בבריכת הביטוח, בחרו לוותר על המוצר. כך המחיר הממוצע רק עלה. חברות מסוימות התחילו למכור רק לעשירים, חברות ביטוח העלו והעלו את המחירים, ואפילו אם העניים יכלו לשלם את התוספת שהתגלמה במחיר המוצר, הרי שבסופו של דבר הם גם נפגעו, כי התוספת הייתה גדולה יחסית למה שהיה משתלם להם להוסיף. הביטוח שבתי המשפט העניקו לצרכנים בעצם התגלה כטעות. אז למה שיפן תרצה לחוקק כזה חוק אנטי-משקי של אחריות חמורה בתקופה שבה נכנסה למשבר כלכלי?
החל מסוף המאה ה-19, כחלק מתהליך שכונה Meiji Restoration ולמעשה כלל באופן פרדוקסלי בעיקר חידושים בתחומים שונים, יפן אימצה בין היתר קודקסים ברוח גרמנית וצרפתית על מערכת המשפט הפיאודלית הקיימת שהייתה בה, ביניהם קודקס אזרחי. בנוסף, התפתחו ביפן שיטות אלטרנטיביות ליישוב סכסוכים - ADR שתיפקדו לצד המערכת המשפטית ולמעשה נמצאות בשימוש עד היום. כמו כן, בתקופה זו השופטים היו יחסית אקטיביסטיים והתאימו את החוק הזר לרוח והתרבות היפנית, גישה זו אמנם השתנתה לאופי שיפוטי מרוסן יותר בדומה למערכת קונטיננטלית קלאסית כפי שאראה להלן.
ביפן היה למעשה בסיס משפטי קיים לטיפול במקרים של אחריות מוצרים פגומים, אשר התחלק לשני מסלולים אפשריים ששניהם נכללו בקוד האזרחי של יפן. יחד עם זאת, הקוד האזרחי לא הזכיר בפירוש אחריות מוצרים. במאה ה-20 השופטים היפנים כבר תפקדו תחת מערכת של משפט קונטיננטלי, ולכן לא היה להם ״כוח״ דומה של יצירת דין כמו לחבריהם במערכות המשפט המקובל. חוץ מתביעות סביבתיות ורפואיות גדולות, השופטים היפנים דחו את רוב התביעות למוצרים פגומים תחת הקוד, למעשה ב-1981 רק 50 מקרים הובאו בפני בתי המשפט. יחד עם זאת, לדעתי זה לא בהכרח נבע מחוסר בחוק; הנתון לעיל של מספר התביעות המועט גם יכול להצביע על חוסר מודעות בחברה.
עובדה מעניינת היא שבראשיתו של התחום בעולם, השופטים היפנים התנגדו לחקיקת חוק לאחריות מוצרים ולמשטר אחריות חמורה בפרט, מתוך ההנחה שמדובר בנטע זר לתרבות היפנית.
אם כך, שני המסלולים שעמדו בפני התובעים היו תביעה מכוח דיני חוזים או מכוח רשלנות נזיקית. המלומד Cohen טוען כי רף ההוכחה הגבוה בשני המסלולים בחוק מנע בדרך כלל מתביעות כאלה להצליח. אני מסכים עם עמדה זו באופן חלקי. לדעתי, המחסומים שעמדו בפני התובעים (שגם כאמור מראש היו מעטים) היו קשורים ברוח הכללית הפרו-משקית שהייתה במדינה ולא מהחוק. כפי שאראה להלן, לקראת סוף המאה ה-20 רף ההוכחה שהציבו השופטים היפנים במסלול של רשלנות נזיקית היה נמוך מאוד וגבל באחריות חמורה.
סעיפים 415 ו-570 (שמתייחס גם ל-566) מהווים את הבסיס לאחריות חוזית. תביעה כזו מציבה שני מכשולים בפני התובעים: ראשית, Privity of Contract, קרי, דרישה ליחסים חוזיים, ושנית, מוכרים יפנים נהגו להכניס סעיפי התנערות מאחריות להגבלת האחריות שלהם מנזק שהמוצר יגרום. שני המכשולים הללו וחוסר האקטיביזם מצד השופטים הוביל לכך שהמסלול החוזי הפך למבוי סתום בפני התובעים.
המסלול השני היה תביעה של רשלנות נזיקית קלאסית והיא הייתה קבועה בסעיף 709 לקוד האזרחי. כדי להוכיח רשלנות התובע היפני היה צריך להראות ׳מעבר לספק סביר׳ חובת זהירות, הפרה (התרשלות), נזק וקשר סיבתי. המבחן שבו השתמשו ביפן לצורך קביעת ההתרשלות דומה למבחן Hand האמריקאי: "At issue is the physician's care in balancing the illness and its effective treatment on the one hand, and the attendant risks on the other.", כלומר שקילה של תועלת סיכון ונזק.
מה שמעניין במסלול זה הוא שבתי המשפט דווקא כן פיתחו את הרשלנות הקלאסית והפכו אותה במקרים מסוימים ל- ׳Special Negligence׳. מה הכוונה? העברת נטל ההוכחה - יצירת חזקה של אשמה ובמצב כזה על הנתבעים להביא ראיות לחפותם. Cohen טוען במאמר שלו שמדובר במקרים ספציפיים בגדולים שכללו תביעות ייצוגיות גדולות ומסביר שעקב האינטרס החברתי, השופטים במקרים הללו נטו להקל עם התובעים, מה שלטענתו לא היה קורה במצב של תובע יחיד. מה ש-Cohen מפספס זה העובדה שבחוק עצמו היה ניתן למצוא מסלול משפטי פוטנציאלי שמקל עם התובעים, אבל בתקופה המוקדמת של שנות ה-70 השופטים היו יותר פרו-תעשייתיים באופן כללי, כמו גם הביורקרטיה היפנית באופן כללי, ולדעתי היו מקשים על התובעים גם אם היה קיים חוק ספציפי.
דוגמה נהדרת לנקודה זו ניתן לראות במקרה שניתן ב-1994 ולפני שהחוק היפני נכנס לתוקף ושמו Taishi Kensetsu Kogyo, K.K. v. Matsushita Denki Sangyo, K.K. במקרה הזה נתבעה חברת הטלוויזיות Matsushita שאנו מכירים בשמה המאוחר יותר Panasonic על כך שבעיה בטלוויזיות שלה גרמה לשריפה במשרד של חברת Taishi.
למרות שהתובעים התקשו להצביע על סיבתיות, בית המשפט המחוזי של אוסאקה הפתיע את תעשיית האלקטרוניקה של יפן, שנחשבה לאחת מתעשיות הדגל שלה, ומצא את הנתבעים רשלנים על ידי כך שהוריד את רף ההוכחה לרמה של אחריות חמורה: הוא קבע שיצרניות טלוויזיה צריכות לייצר טלוויזיות שבתנאים סטנדרט ם אינן מסוכנות. על כן, אם יש אש, משמע יש סכנה, משמע יש רשלנות. Matsushita לא ערערה והקייס הפך לתקדים לפיו חברת אלקטרוניקה אחראית בייצור מוצר פגום. בית המשפט הדגיש לאורך פסק הדין את חשיבות הבטיחות וההגנה על הצרכנים. Cohen נותן במאמרו דוגמאות נוספות וטוען כי השינוי נובע מכך שכבר היה ברור שיהיה חוק. אני לעומת זאת מצדד בעמדה אחרת - ייתכן שאותם שינויים חברתיים אשר בכלל הביאו לחקיקת החוק בפועל יצרו את השינוי בבתי המשפט ולא החוק עצמו. המלומד Ramseyer למשל מציג את המקרה הזה כדוגמה לכך שהקוד האזרחי לעיתים יצר בפועל אחריות חמורה. בהמשך הפרק אביא כדוגמה את ארבעת המקרים הגדולים של אחריות למוצרים פגומים שמציגים את הגישה שקדמה לחקיקת החוק ב-1994.
כאמור, לצד המערכת המשפטית קיימות ביפן מערכות אלטרנטיביות ליישוב סכסוכים (ADR). בהקשר של אחריות מוצרים פגומים, התפתח ביפן מעין משטר אחריות חמורה שעלה מהחברות היפניות עצמן החל מ-1973, כפי שמעלה המלומד Ramseyer במאמרו. ברוב הספרות מתייחסים רק לקודקס האזרחי ומתעלמים מהמערכת הזאת למרות שהיה לה בסיס חוקי מסוים והשפעה רבה, כפי שאפרט להלן.
בשנת 1973 העביר הדיאט היפני את ה-Consumer Product Safety Act שהקים את המועצה לבטיחות מוצרים. החוק המסמיך היה מחייב רק במעט: הוא הסמיך את המועצה לקבוע סטנדרטים בטיחותיים עבור סוגי מוצרים מסוימים ולהחרים מוצרים שלא עמדו בסטנדרטים האלה. תוך זמן קצר, המועצה עיצבה 8 קטגוריות שכללו דברים כמו ציוד בטיחות (סוגי קסדות שונים), כלי מטבח, בקבוקים ומיטות לתינוקות. תחת המערכת הזאת, אם מוצר עמד בסטנדרטים, המועצה נתנה לו תווית S שסימנה Safety, ואם הוא כשל, המועצה הוציאה אותו מהשוק.
מה שמעניין זה שבמקביל, המועצה החלה בהפעלתו של משטר אחריות ״פרטי״, כלומר למרות שהמועצה הוסמכה ע״י הממשלה לעשות את דלעיל, המערכת השנייה הזאת הייתה כמעט לגמרי חוץ חוקית והחוק לא חייב את החלק הזה. למשטר ההתנדבותי הזה היו ארבעה מרכיבים: ראשית, קביעת סטנדרטים בטיחותיים - עד 1994 המועצה יצרה סטנדרטים ל-103 קטגוריות מוצרים, שזה לדעתי המון.
שנית, בדיקה - המועצה בדקה את בטיחות המוצרים באופן התנדבותי. היצרן היה שולח את מוצריו אל המועצה לבדיקות או מזמין אותה למפעליו, והיה משלם על הפרוצדורה. אם היצרן עמד בסטנדרט, המוצר קיבל תווית SG שמשמעותה Safety Good. אם המוצר נכשל במבחן, היצרן עדיין היה יכול למכור אותו ללא התווית. החברות היו אלה ששילמו על המבחנים הללו.
שלישית, ביטוח - המועצה ביטחה את המוצרים שהיא אישרה כ-SG וחייבה על כך פרמיה של 0.5% ממחיר המוצר הסופי. המערכת המחייבת של המועצה (ה-S) לא חייבה ביטוח, ואילו הלא מחייבת (SG) כן כללה ביטוח. בפועל, הרבה חברות רצו דווקא את מערכת ה-SG הלא מחייבת למרות העלויות הנוספות, מה שמראה שזה היה משתלם להן. Ramseyer מצרף טבלה שמציגה כמויות ענק של מכירות מוצרים שהיו תחת המערכת הזאת.
רביעית, בחלק האחרון של המודל היה הליך מיוחד לפיצוי נפגעים: במקום מודל הרשלנות לעיל, משתמש שהיה נפגע היה מקבל שיפוי אם היה מראה שלושה דברים: שהמוצר היה פגום, שהוא נפגע, ושהמוצר גרם לנזק. החברה שכרה את המועצה כדי לתפקד כשופט, חבר מושבעים ומבטח.
אני מאמין שבגלל שהיה מדובר במערכת התנדבותית, היא נשמטה מהדיון הציבורי, המשפטי, האקדמי, התקשורתי והפוליטי על חקיקת החוק, כפי שאראה בפרק הבא. בנוסף, בפועל הוגשו מעט מאוד תביעות במודל, רק כ-727 תביעות במשך שני עשורים, בעוד שבארצות הברית הוגשו כ-14,000 תביעות בשנה בבתי משפט פדרליים בלבד. Ramseyer מציע לכך כמה הסברים במאמרו ושניים מרכזיים: ראשית, שהמודל בו עסקינן כיסה רק חלק קטן מהכלכלה היפנית, ושנית, שמראש הוא כיסה מוצרים בטוחים יותר, מה שהוביל לפחות מקרי נזק ופחות תביעות.
המלומד Cohen טוען שרגולציה ממשלתית מחמירה מונעת מוצרים זולים בשוק ויוצרת מצב שבו יש בשוק רק מוצרים יקרים ולא נגישים. עם זאת, המודל לעיל הראה שבפועל חברות בחרו את סטנדרט הבטיחות שלהן בהתדיינות, והכלכלה ביפן בתקופה הזאת פרחה באופן חסר תקדים בעולם כולו, כפי שאראה בהמשך הפרק.
לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20 היו ביפן ארבעה מקרים בולטים במיוחד שקשורים למוצרים פגומים והובילו לנזקים המוניים. מעניין לבחון את דרך הטיפול בהם וההשלכות שלהם על חקיקת החוק, חוק שנחקק רק ב-1994.
הקייס הראשון היה אבקת חלב שיוצרה ע״י חברת Morinaga Milk Co., אחת מיצרניות המזון הגדולות ביפן שהוקמה כבר ב-1917. באבקת החלב נעשה שימוש במוצרי מזון לתינוקות, ובשנת 1955 החלו להופיע מקרים של תינוקות פגועים; בסופו של דבר הפגיעה הגיעה לסדר גודל של 12 אלף תינוקות פגועים. נמצא שבאבקת החלב היה ארסן מסודיום פוספט (Sodium Phosphates), והמפעל היצרן הושעה. כמה חודשים מאוחר יותר המנכ״ל הורשע בפלילים על גרימת מוות ברשלנות וגרימת פציעות.
ב-1956 הוגשו 53 תביעות אזרחיות לפיצויים במחוזי, בעיקר על כאב וסבל. לכאורה היה קל לתובעים להראות רשלנות, אבל המצב בפועל היה מסובך יותר. מה שמעניין היה מה שהתרחש מחוץ להליך בבית המשפט: הוקמה ועדה לייעץ על סוגיית הפיצויים. היא כללה שני עורכי דין, מרצה אוניברסיטה, כתב ורופא, והם נבחרו על ידי משרד הרווחה והבריאות ומומנה ע״י החברות שנמצאו אשמות.
הוועדה פרסמה שהיא לא מנסה לטעון אם יש אחריות משפטית, למרות הציפייה של הנפגעים והציבור, בגלל ההליכים הפליליים העומדים. במקום זאת, הוועדה המליצה שמתוך אחריות מוסרית, Morinaga צריכה ״לתרום״ סכום כסף לכל צרכן וסכום גבוה יותר לכל נפגע. עקב הימנעות מהכרזה על האחריות האזרחית, המלצה זו עזרה במעט לקורבנות להשיג פיצויי רשלנות מהחברה מכוח ההליך המשפטי. עדיין, הנפגעים יכלו אמנם להעמיד תביעות אזרחיות, אך כאשר התקבלו התרומות הללו, זה רק הקשה עליהם, מפני שהחברה טענה שכבר הסדירו את העניין. זה לכאורה היה מנוגד לקוד האזרחי של יפן, ויצר קושי.
מה באשר לתביעות? ב-1963 בית המשפט מצא את החברה לא אש מה וליתר דיוק לא חייבת אזרחית בנזקים שכבר הוכרו בהליך הפלילי שבו הורשע המנכ"ל. שאר התביעות נמשכו בהתאם.
אמנם היה קיים באותה תקופה מחסור בחוק אחריות מוצרים ספציפי, אך ניתן לראות שהיו קשיים גם לתבוע ברשלנות נזיקית כללית! לדעתי הדרך הטובה ביותר להסביר את ההליך המוזר היא רוח התקופה ומודל המדינה ההתפתחותית שהוזכר לעיל.
זה לא היה הסוף. ב-1966 בית המשפט הגבוה של Takamatsu שלח את הקייסים הפליליים חזרה למחוזי למשפט חוזר. ב-1969 הייתה עוד תגלית של מוצרי חלב ומשרד הבריאות והרווחה הגיב מהר. ב-1973 תבעו חלק מהנפגעים את הממשלה ואת Morinaga. שבעה חודשים לאחר מכן, נמצא אשם בפלילים ראש החברה אך כאמור לא החברה בהליכים האזרחיים. הסיפור הסתיים לבסוף בפשרה פרטית ב-1973.
הקייס השני התרחש בערך באותו זמן, בתחילת שנות ה-60, וקשור למכירת תרופות עם Thalidomide. החומר נמכר בתרופות שונות כמו כדורי שינה, תרופות להרגעה ותרופות לבעיות עיכול, ובלי שום אזהרה על השפעת החומר על נשים בהריון. כתוצאה מכך נולד מספר רב של תינוקות שנפגעו מהתרופה שהאימהות שלהם לקחו בזמן ההריון.
ב-1964 הגישו 62 משפחות תביעות ייצוגיות כנגד שתי יצרניות תרופות ומשרד הבריאות והרווחה היפני (לא הוגשה אף תביעה אישית). התובעים טענו שהנתבעים הפרו חובה לדווח על בטיחות המוצרים ולוודא שלתרופה לא תהיה השפעת לוואי חמורה כמו שקרה בפועל. ההליכים נמשכו עד סוף 1973 כשהנתבעים יידעו את בית המשפט שהם רוצים להגיע לפשרה. במסגרת תנאי הפשרה, התובעים יכלו לבחור בין סכום פיצוי מיידי וחד פעמי לבין פיצויים חלקיים שיינתנו לאורך כל חייהם. היצרנים גם הסכימו לשלם את עלויות הייצוג.
בנוסף, סכום הפיצוי שהוסכם עליו בפשרה ב-1974 ניתן לנפגעים בהתאם לנזק שנגרם להם וכלל פיצויי כאב וסבל לכל הורה, כאשר שני שלישים מהפיצויים שולמו על ידי החברות והשליש הנותר על ידי המדינה, שהודתה בנזק שנגרם מהחומר. ומה באשר להליכים הפליליים? התובעים החליטו שלא להעמיד אישומים פליליים, אך ב-1969 ועדת ביקורת בטוקיו החליטה שזה לא הגיוני וביקשה לשקול מחדש את ההחלטה, מה שמעיד על מעורבות גבוהה של המדינה.
הקייס השלישי קשור גם הוא בתרופות, ומתרחש החל מ-1953. משרד הבריאות היפני אישר שימוש ב-Clioquinol (לעיתים מצוין כ-Chinoform) במגוון תרופות, בעיקר בטיפול בשלשול. התרופה גרמה לנזק עצבי חמור בראייה ולמחלה עצבית המכונה subacute myelo-optic neuropathy - SMON. יותר מעשרת אלפים איש נפגעו, ויותר מ-5,000 תביעות הגיעו לבתי המשפט המחוזיים ברחבי המדינה. ב-1974 בית המשפט העליון ארגן פגישה של שופטים שהיו מעורבים בקייסים הללו. החלו להופיע הצעות פשרה, ותשעה בתי משפט פסקו לטובת התובעים. ההסתמכות הייתה על מידע סטטיסטי. לבסוף הגיעו לפשרה גלובלית ב-1979. עניין מעניין נוסף שקשור לקייס הזה הוא שהממשלה העבירה חוק לפיצוי הנפגעים מכספיה שלה.
הקייס הרביעי עסק בשמן שיוצר על ידי חברת Kanemi Rice Bran, שגרם להרעלת המזון הגדולה לצד המקרה הראשון. עשרות אלפי בני אדם, בעיקר ממערב יפן, חלו מאוד מהרעלת מזון שבושל בשמן, ו-142 מהם מתו. השמן הכיל חומרים רעילים בשם PCB ו-Quatraphenyl.
ב-1968 החלו להגיע אנשים לטיפול רפואי, כשהסיבה עדיין לא הייתה ברורה, והעיתונים דיווחו על התפרצות של מחלה מוזרה שכללה השחרת ציפורניים, תשישות קיצונית וחטטים דמויי אקנה. הרשויות בדקו את המוצרים של המפעל ומצאו שאכן חומר כימי נוסף היה קיים בשמן לבישול, וכנראה דלף לתוך המזון. דווח על כך למשטרה שהחלה לחקור רשלנות מקצועית, והוגשו אישומים פליליים כנגד נשיא המפעל. ב-1970 פורסם מכתב דעה ממדעני אוניברסיטת קיושו שקבעו כי ה-PCB דלף כנראה מחור קטן שהיה נסגר בקירור, והתיאוריה זכתה לכינוי ׳Pinhole Theory׳.
כשהכמויות של החומר הרעיל פחתו פתאום בין ינואר לפברואר 1968, החברה הוסיפה עוד קילוגרמים של שמן תקין וערבבה אותו ל״Dark Oil״ שהיה מיועד לבעלי חיים. 2 מיליון תרנגולות חלו ו-400 אלף מתו כתוצאה מכך. המלומד Reich מתייחס לנקודה זו במאמרו בהקשר לבעיית ה-Clean Up שמתעוררת במקרים של אסונות כימיים, מה מהווה את הניקוי, מי משלם על הניקוי ומה דורש הניקוי.
העיתון הגדול ביפן - Asahi Shimbun, שעוד אתייחס אליו בהמשך העבודה, עקב אחרי הסוגיה והפך אותה לעניין לאומי, חושף לבסוף את הכשלים של הממשלה והחברה.
הוגשו תביעות על ידי יותר מ-14,000 איש. ב-1977 בית המשפט המחוזי בפוקוקה פסק פיצויים לתובעים ואימץ את תיאוריית החור, וכך עשו גם בתי משפט אחרים. בית המשפט דרש סטנדרט גבוה מצד יצרני מזון. לאחר שהפסיקה ניתנה, בית המשפט מצא את מנכ״ל המפעל אשם ברשלנות מקצועית. זמן קצר לאחר מכן כל התובעים תבעו גם את הממשלה, שנמצאה אשמה. הממשלה החלה לפתוח בהליכי פשרה אזרחית בעשרות בתי משפט, ולבסוף אכן הושגו פשרות עם חלק הארי של הנפגעים.
ניתן לדעתי לראות דפוסים חוזרים בכל הקייסים: בכולם מגיעים להסדרי פשרה בהם ניתנים בסוף פיצויים לתובעים, בכולם מתערבת המדינה גם כצד נתבע וגם כדוחפת לכיוון פשרות, בכולם ההליכים נמשכים זמן רב וכן ראשי החברות מואשמים באופן נפרד בהליך הרבה יותר מהיר, ובכולם התובעים (לפחות רובם להבנתי) בוחרים להתאגד לתביעות ייצוגיות.
הקייסים לעיל מאמתים לכאורה את הגישה שרואה במערכת הסדרת הסכסוכים ביפן ייחודית, או לפחות בעלת אופי הרמוני יותר כמו היבטים אחרים של התרבות והחברה היפנית, למשל דרך מעורבות של הממשלה בסכסוכים רציניים.
מנגד, המלומד Reich מראה שזה לא בדיוק נכון ופוסל כמה טענות בנוגע לייחודיות החברה היפנית: ראשית, באשר לטענה שהחברה היפנית היא חברה הומוגנית ועל כן נפגעים לא ירצו לתבוע ולהתבלט - אי אפשר לומר שהנפגעים חיפשו להתחבא מהחברה, חלקם אכן היו מאוד מובכים וניסו להסתיר את הסימפטומים, אבל הם עדיין חיפשו את המקור לפגיעות שלהם. בעצם, הדחף לחפש תשובה הוא משהו אוניברסלי, זה לא שיפנים שנפגעים פשוט ״בלעו״ את זה והמשיכו הלאה. שנית, אין באמת סלידה מליטיגציה - התפיסה שהיפנים מעדיפים הליכי תיווך על פני קונפליקט אחד על אחד לא בדיוק נכונה; לראיה, אלפי התביעות שהוגשו. כמו כן, קיימת מודעות קיבוצית רחבה - גם בתביעה וגם בייצוג. באופן כללי יותר, בקייסים הללו ובעניין Kanemi בפרט, הדרישה להתנצלות, שנתפסת כבעלת משקל כבד בהקשר היפני, לא היוותה תחליף להליכים משפטיים פורמליים אלא הייתה מקבילה להם.
המלומד Nottage מצביע על משהו מעניין במיוחד: למרות סדר הגודל של הפגיעות בקייסים הללו, הם כנראה נשארו פחות פוליטיים ומרכזיים ממחלוקות של זיהום סביבתי שהיו ביפן באותה תקופה, למשל מקרה זיהום הדגים בכספית ב-Minamata. אפשר גם לראות זאת בזמן התגובה הארוך יותר ביחס לקייסים הסביבתיים ומשך הזמן עד שזיהו את מקור הבעיה.
זה ניתן להסביר באופן חלקי בעובדה שאסונות טבע היו יותר מקומיים ואילו אסונות המוצרים לעיל תקפו אזורים נרחבים במדינה, מה שיצר קשיים משפטיים כמו בעיה בארגון תביעה ייצוגית, וכן העובדה שביפן פוליטיקאים נבחרים מכל אזור ועל כן פגיעה כללית היא פחות באינטרס האישי של כל פוליטיקאי. זאת לעומת סוגיות סביבתיות מקומיות בהן יש לפוליטיקאים אינטרס אישי לעשות רגולציות לשם הבוחרים שלהם.
תגובת הממשלה החמורה לקייסים זיהומיים ופחות למוצרים פגומים עוזרת גם להסביר את הירידה בגישה ה״פרו-קורבנית״ בבתי המשפט ובקרב המלומדים. באותו זמן נטען שבארה״ב זה נעשה יתר על המידה, אז כתגובה נרתעה מאוד מערכת המשפט היפנית מנקיטת גישה דומה.
המלומד Nottage מסביר שלצד הבדלים פוליטיים בין הקייסים של הזיהומים הסביבתיים והמוצרים הפגומים היה גם הבדל משפטי חשוב, וזה אולי מסביר גם למה PL לא הצליח להיות כל כך פופולרי לאורך שנות ה-70. הקייסים הסביבתיים היו יותר מורכבים משפטית, כלומר, היה צריך לעקוב אחר שרשרת ארוכה יותר של גורמים - מכספית במפעל שהדגים אוכלים ועד לדג בצלחת באזור Minamata. בהקשר של הקייסים הסביבתיים גם עלתה זכות חדשה ׳הזכות לשמש׳ - קרי, מגמה חדשה של זכות לסביבה ״בריאה״. לעומת זאת, הקייסים של מוצרים פגומים - אפילו אלה עם המוני נפגעים - נטו לערב גורם ישיר יותר וגם לא עוררו סוגיות של ׳זכות חדשה׳.
בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ועד תחילת שנות ה-90, יפן הייתה ידועה כמדינה בעלת שגשוג חסר תקדים בהיסטוריה העולמית כולה. הכלכלה היפנית צמחה בקצב ממוצע של 11% לשנה בין 1950 ל-1973. בשנת 1985 היה חשש שהיא אפילו תעקוף את ארצות הברית. היא עשתה כל זאת בלי הגדלת פערים חברתיים, וללא חומרי גלם - יפן היא מדינה ענייה בחומרי גלם, מה שגרם לכלכלנים רבים לכנות את הנסיקה הכלכלית של יפן כ״נס״. קיימים כמה הסברים וגישות בחקר ההצלחה הכלכלית של יפן: למשל, הסברים היסטוריים או תרבותיים. רוב החוקרים מאמינים כמובן שמדובר במכלול של סיבות. לאור הנושא המשפטי-כלכלי של העבודה, אתמקד בהסברים משקיים מוסדיים בחלקים הבאים של פרק זה, שגם רלוונטיים לחקיקת חוקים המסדירים את המשק.
״מודל המדינה ההתפתחותית״ - האדם הראשון שתבע את המונח ״Developmental State״ היה המלומד האמריקאי Chalmers Johnson בספרו *MITI and the Japanese Miracle: The Growth of Industrial Policy, 1925-1975*. מדובר במודל שגם אומץ בהצלחה רבה בקוריאה הדרומית, טיוואן, סינגפור וסין.
המודל מורכב מהתערבות רבה של המדינה במשק: הענקת תמריצים ממשלתיים לתעשיות ספציפיות, עידוד המעמד היזמי, מחקר וזיהוי של סקטורים לפיתוח, הקצאה אסטרטגית של המשאבים וקשרים ישירים בין הביורוקרטים למשק, מעין שיתוף פעולה ועבודה סינרגטית.
על פי המודל של Johnson, ביפן של אמצע המאה ה-20 הייתה קיימת דומיננטיות בירוקרטית מצד המדינה בקבלת החלטות כלכליות, בעיקר מצד משרד הכלכלה היפני (MITI - Ministry of International Trade and Industry) ומשרד האוצר היפני באופן ייחודי, תוך הקצאות אסטרטגיות של השקעות בתעשיות ספציפיות שאותן הם רצו לקדם.
תחילה נעשה תכנון באמצעות איסוף מקיף של נתונים על ידי רשויות המחקר וחיזוי עתיד ההתפתחויות הטכנולוגיות שאליהן יכוונו את המשק. למעשה, המדינה מנסה לזהות גם תחומים שבהם לכאורה לא כדאי לשוק החופשי להשקיע.
בשלב הבא נעשה Targeting, סימון ספציפי של תעשיות לקידום (Johnson מכנה זאת Picking Winners), ומנגד סימון התעשיות המפסידות (Losers) ל"הכחדה". התעשיות המפסידות היו החלשות והכושלות, ויפן, במקום לנסות לעודד אותן ולשקם אותן, בחרה לפרק אותן (כמו תעשיות הטקסטיל והנייר היפניות).
לאחר בחירת הסקטורים לקידום, הבירוקרטיה היפנית קידמה אותם באמצעות איתותים לסקטור הפרטי, מענקים, מחקר ופיתוח, הדרכה ובעצם דרך קשרים ישירים בין משרדי הממשלה והפוליטיקאים למשק. חשוב לציין שקשרים בין המשק לפוליטיקה היפנית נחשבו תמיד כדבר מבורך שמסייע לתיאום. לדוגמה, היו מעודדים פקידים בכירים לעבור לסקטור הפרטי בתום כהונתם ולהפך - תופעה שכונתה Amakudari 天下り - נחיתה משמיים.
נראה שהמודל עבד - המדינה אכן הצליחה לסמן את התעשיות הנכונות ובראשן תעשיות הרכב והטכנולוגיה, לצד חיסול התעשיות הנחלשות - התעשיות עתירות העבודה, והמשק פרח. Johnson אמנם לא מתמקד בספרו בשימוש בחקיקה אלא בכך שליפן יש כלכלה מכוונת היטב, על ידי קבוצת בירוקרטים משכילים שיושבים בעיקר ב-MITI ומשיטים את הכלכלה היפנית דרך קשרים ישירים עם המשק.
ניתן ללמוד מכך שחוק כמו חוק האחריות למוצרים פגומים לא היה נחקק בעולם כזה: מדובר בחוק המכוון את המשק בצורה שונה לגמרי - הוא לא מסמן סקטורים ספציפיים במשק אלא משפיע עליו בכללותו, הן על ה-Winners והן על ה-Losers, כמו כן, הוא לכאורה כלל לא יעיל כלכלית. במודל של Johnson נעדרת טובת הצרכנים - ניתן לראות זאת למשל בחיסול סקטורים כושלים בכלכלה שיוצרים אלפי מובטלים ובסיסמת ראשי הממשלה של התקופה ששמו את פיתוח הכלכלה כצעד בעל עדיפות עליונה.
חשוב לציין שקיימים מודלים חלופיים לגישתו של Johnson: גישתו של המלומד Calder, לפיה ההשפעה של הממשלה ו-MITI הייתה מוגבלת יותר וקיימת חשיבות מכרעת בקבלת ההחלטות דווקא לראשי המשק הפרטי, מעין קפיטליזם אסטרטגי המונהג על ידי תאגידים, ובפרט על ידי גוף בשם Keidanren - גוף ענקי שמהווה איגוד של ראשי התעשיינים והכלכלה ומחזיק בכוח כלכלי ופוליטי אדיר.
מודל מקובל נוסף הוא זה של המלומד Campbell, לפיו יש לבחון כל סקטור בתעשייה בנפרד: נמצא מקומות בהם לסקטור הפרטי יש יותר כוח ומקומות בהם לממשלה יש יותר כוח. בכל מודל ניכרת השפעת MITI, ובעבודה זו אמשיך לבסס את דבריי על פי המודל של Johnson שנחשב למודל המקובל יותר.
יחד עם זאת, בכל מודל ניתן לראות שחקיקה מכוונת משק ופרו-צרכנית היא יוצאת דופן, וכן שבכל מודל קיים קשר בין ראשי התעשייה למדינה. למעשה, חוק אחריות מוצרים פגומים הוא דווקא דה-רגולטיבי ויותר ליברלי מהבחינה שהוא מוציא את הממשלה מהתמונה וכפי שהצגתי לעיל, הגישה בתקופה זו הייתה שונה.
לסיום פרק הרקע, אציג את המשבר שחוותה יפן בסוף התקופה ובמידה רבה יקשר אותנו לפרק הבא, המתחקה אחר תהליך החקיקה והסיבה לחקיקת החוק.
הכלכלה של יפן לא "התרסקה" אלא יותר נעצרה. במקום קצב צמיחת GDP של חמישה אחוזים לשנה שהיה מקובל בעשורים לפני המשבר, יפן ירדה לקצב צמיחה של 1.1 אחוז, וארצות הברית עקפה אותה עם קצב צמיחה יותר מכפול. בעצם, העצירה נתפסת כאסון כה גדול עקב הציפיות שהיו טמונות ביפן - הן מצד העולם והן מצד עצמה. אז מה קרה? מה התקלקל במודל שכל כך הצליח במשך כמה עשורים ועורר את השתאות העולם כולו?
צמיחה כלכלית מורכבת בין היתר משימוש ביותר עובדים, פתיחת יותר מקומות עבודה ועלייה ביצרנות, ובשנים שקדמו למשבר אכן הייתה עליה בכל אלה. מה עוד היה ביפן? בועת נדל"ן עצומה; שווי שטחי הנדל"ן של טוקיו כולה היה שווה יותר מפי שניים מסך שטחי הנדל"ן בארצות הברית כולה.
מה שגרם לתחילת המיתון היה התפוצצות בועת הנדל"ן לצד חוסר התמודדות איתה בזמן, ולאחר מכן פעולה נמהרת. לאחר הנפילה הראשונית פעל הבנק המרכזי לאט מדי, כשל ברגולציה של הבנקים, ולאחר מכן העלה מיסים בדיוק כשנדמה שהכלכלה מתאוששת. הממשלה הגנה על חברות כושלות ובנוסף היו יותר מדי השקעות וחסכונות (מה שרק גרם לבנקים לתת עוד אשראי להשקעות). פתיחה מוגברת של השוק היפני ערערה את המערכת הכלכלית. בנוסף, יש גישה שטוענת שיפן נבנתה כדי "להשיג" את המערב, וכשהגיעה למטרתה - עצרה במקום. השמרנות הפוליטית היפנית מונעת התקדמות ויציאה מהמשבר. בנוסף, גורם שהתחיל כבר בשנות ה-90 והיום מהווה את אחת הבעיות הגדולות של יפן הוא תוחלת הילודה הנמוכה שמובילה לפחות כוח עבודה במשק.
כפי שאראה להלן, העניין בחוק אחריות למוצרים פגומים התעורר ביפן בשנות השבעים, נעלם, והתעורר שוב בשנות התשעים. הסיבות לחקיקת החוק מורכבות משילוב של פוליטיקה, עורכי דין, תקשורת, מלומדים, לחץ ציבורי, השפעה מהעולם (בעיקר ארה"ב ואירופה), וכן מוצרים פגומים בתעשיית הרכב היפנית.
כפי שאראה להלן, בשנות ה-70 המוקדמות היה גל של התעניינות יפנית בחוק אחריות למוצרים פגומים, שדעך תוך כ-8 שנים. אחרי שה-Restatement Second פורסם בארה״ב, אקדמאים יפנים התחילו להתעניין בדיון על PL. למעשה, Keleman ו- Sibbit מראים במאמר שלהם מגמה יפנית ארוכת שנים, שהחלה כבר מ-Meiji Restoration, של שאיבת השראה משיטות משפט זרות אל המשפט היפני, לצד זרמים שמרניים יותר - בעיקר מנהיגים פוליטיים שהתעקשו על בדלנות וחשש ממערכת משפט מערבית. דוגמה יפה לכך היא ה-J
Japanese Federation of Bar Associations (Nichibenren), שהיה מגביל בכוונה את מספר עורכי הדין. בכל מקרה, השינוי בגישה האמריקאית לא היה מספיק משמעותי, שכן עובדתית החוק נחקק רק באמצע שנות ה-90, ואילו ה-Restatement פורסם כבר ב-1965. בשנת 1969 היו שני גורמי מפתח דומיננטיים בשנים הללו: סוגיית המוצרים הפגומים בתעשיית הרכב והמגמה העולמית שכמעט הובילו לחקיקה:
הניו יורק טיימס החל לדווח בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 על דפקטים בחברות רכב זרות, מה שמשך את תשומת ליבו של Asashi Shimbun, העיתון היפני הגדול, אשר גילה שיצרנים ביפן היו מחליפים חלקי רכב פגומים בבדיקות שגרתיות של הרכבים שלהם. הנושא הפך פופולרי ופוליטי, MITI האשים את משרד התחבורה, שמהר מאוד הרים ידיים מלהגן על תעשיית הרכבים. יצרנים רבים נאלצו לדווח על דפקטים פוטנציאליים שהסתירו, והבטיחו לפצות על הכל. דווח על recall של 91 אחוזים, שעלה לשיא של 96 אחוז.
המדינה הניחה שהנושא נפתר, אבל זה לא בדיוק היה המצב; ב-1968 היה מקרה של נהג שנהג ברכב Honda ונמצא אשם בתאונה. הסתבר שמודל הרכב שנהג עליו - N-360 - הוכרז כפגום. הוא ועורך דינו, ששמו היה Abe, פרסמו מכתבים חודשיים. הדבר איפשר לו להביא תביעות אזרחיות, אך הונדה הציעה פשרה, והוא לא הסתפק בכך. קם ארגון חדש בשם ה-User's Union שנרתם לסוגיה.
Nottage מרחיב מאוד בספרו על הקייס הזה וטוען כי היה מדובר באירוע תקשורתי גדול ורב השפעה על עליית המודעות לתחום. בנוסף, המדיה והפוליטיקה דיברו על פוטנציאל של הרבה קורבנות, אבל למעשה כמעט לא היו בפועל פגיעות; כמו כן, המקרה היה הרבה יותר מפוזר גיאוגרפית מהמפגעים הסביבתיים, שכן כללו פגיעות המוניות. גם היה קשה יותר לזהות את הנפגעים מהדפקטים. ארגון המשתמשים הנ"ל, שקם, נתקל בקשיים רציניים, בעיקר נגד היצרנים שנהנו גם מיתרון טכנולוגי וגם עם קשרים ישירים מול הרגולטורים שלהם - MITI. על כן, הדבר אמנם העלה את המודעות והשיח בקשר למוצרים פגומים, אך לא מספיק.
לעניות דעתי, סוגיה זו עוררה עניין רב עקב המקום של תעשיית הרכב של יפן כאחת מתעשיות הדגל שלה בעולם כולו, ולכן למרות שאחוז הנפגעים היה זניח, היה מדובר כאן בשמה של יפן כמעצמת רכבים. למודעות הציבור והפוליטיקאים זה היה נושא הרבה יותר חשוב מהרעלות המזון.
עניין שני - הרוח בעולם פרט לארה"ב. כבר ב-1968, המועצה האירופית החלה לעבוד על חוק שירכז אחריות למוצרים, מה שיצא לבסוף כהוראה ב-1985, הידועה בשם Directive 85/374/EEC - liability for defective products.
ב-1973, ביפן, על בסיס הרוח מאירופה, קמה ועדת מחקר לסוגיית אחריות מוצרים שהונהגה על ידי פרופ׳ Sakae Wagatsuma, שבין היתר היה חבר ועדה מייעצת למשרד המשפטים. הוועדה כללה 6 אקדמאים נחשבים, בעיקר מאוניברסיטת טוקיו (לעתיד חלקם גם לקחו חלק בניסוחו הסופי של החוק). עם השפעה חזקה על משרד המשפטים, הפרופ׳ ציפה שהוועדה תכין טיוטה שתוכל להגיש למשרד, אך למרבה הצער הוא מת לפני פרסום הדוח שלה.
הדבר הוביל לדעיכה בעניין שנוצר בתחום במחצית השנייה של שנות השבעים. בנוסף, גם הקייסים הגדולים שהוזכרו קודם לימדו שבתי המשפט יכולים לפתח בעצמם מודל מבוסס רשלנות על פי הקוד האזרחי של דיני הנזיקין היפניים. מאידך, נראה שנאבד הרבה מומנטום בגלל היכולת המוגבלת של חוק שמתפתח קייס-קייס בבתי משפט, המצב בעולם באותה עת, טיב הדפקטים והפשרות. כל אלה הובילו לנסיגה מהתחום. אבל בשנות ה-80 המאוחרות המצב פתאום השתנה והרפורמות בתחום חזרו להיות על סדר היום.
בינואר 1987, העיתון Asahi Shimbun דיווח שבית המשפט העליון עוד מחזיק באישומים נגד Abe (עורך הדין הנ"ל) ו-Matsuda, עורך דינו בעניין ה-User's Union, והוסיף מאמר בשם ׳חומר נגד חקיקת חוק מוצרים פגומים׳. המאמר שיחזר את ההצעה שעבדה עליה ועדת האקדמאים מ-75, אך ציין שהדרך לחקיקה עוד ארוכה והסביר שיש ״חומה״ בפני הצרכנים. העיתון החל בפרויקט כתבות בתחום מוצרים פגומים. במרץ 87, העיתון הוסיף עוד מאמר בשם ׳קורבנות מערכת הפיצויים שעדיין לא מתאימה׳ וטען שהפיצויים לנפגעים מעניין השמן היו נמוכים מדי. אך תוך שנתיים תהליך החקיקה הגיח וב-1994 חוקק החוק. שתי שאלות עולות: למה לא היו התפתחויות בשנות ה-80 ומה גרם פתאום לעניין המחודש בתחום.
בתשובה לשאלה הראשונה באשר לחוסר העניין בשנות ה-80, המלומד Nottage טוען שלמעשה ה-EPA אסף בחריצות מידע על ביטוח מוצרים, שהגיע ל-Consumer Lifestyle Center, תוך לקיחת סקרי ענק ומחקר מעמיק. הם מצאו מספיק ראיות לבעיות בטיחות כדי להציג בסיס לחקיקת חוק אחריות בפני MITI. MITI, כזכור, הוא משרד ממשלתי שבעצם ניהל את השוק לפי המודל של Johnson. כנראה שלא היו מספיק ראיות ל-MITI ולמשק היפני כדי להיות מודאגים מכדי לשקול חקיקה כזאת. לא מפתיע לדבר בהתחשב במצב הכלכלי המצויין עד למשבר בתחילת שנות ה-90. MITI כן הכריזה לבסוף ב-1989 שהיא מוכנה לשקול את החקיקה, למרות שהמשבר הכלכלי התחיל רק ב-1991. הרקע באשר לקמפיין התקשורתי הנ"ל ללא ספק עוזר להסביר את החידה מדוע MITI הכריז ב-1989 שהוא מוכן לשקול את החקיקה - מפני שעלה פתאום הדיון הציבורי עקב הפרסום במדיה, ולא כי משהו באמת השתנה.
הסבר נוסף, יותר ספקולטיבי, שמציע המלומד Rustad, הוא שיכול להיות גורם שנהיה יותר משמעותי לאורך שנות ה-80: כלכלה פוליטית בינלאומית ודיפלומטיה עסקית, שמערבים בחלקם את ארה"ב ויפן. הממשל האמריקאי עודד את יפן לעשות רפורמות ודיבר על מחסומים ביפן והצורך בדה-רגולציות. הרבה חברות יפניות כבר עשו עסקים עם ארה"ב ולכן ארה"ב לא רצתה שיהיה להן יתרון על פני החברות האמריקאיות. Rustad מדבר במאמרו בעיקר על פיצויים עונשיים, שלא היו מקובלים באירופה וביפן, אך כן בארה"ב, ולכן העמידו את החברות האמריקאיות במצב של נחיתות.
הרעיון הבסיסי היה שהסדרה הרמונית של התחום נחוצה למסחר הוגן בין יפן לארה"ב. אבל המדיניות של יפן לא הייתה מושפעת רק מהשותף העסקי הגדול שלה - ארה"ב (Schoppa 1997). יפן גם הייתה מעורבת בכמה שיחות GATT, שהובילו ב-1988 ל לליברליזציה בייבוא של מוצרי חקלאות ליפן (Nottage 1989), וליברליזציות אחרות נראו כאפשרות.
יכול להיות גם שההכרזה של MITI ב-1989 שהיא שוקלת חקיקה לא הייתה אמיתית וכנה, אלא רק דרך לעכב את המהלך. אך הייתה לה בעיה: ראשית, לא היה ניתן להתעלם מאינטרס הצרכנים; קבוצות צרכנים דחפו את זה מאוד. גורם נוסף שללא ספק השפיע על MITI היה ההוראה של האיחוד האירופי, השותף העסקי הגדול האחר של יפן. ההוראה דרשה שחברות האיחוד יחוקקו חוקים פנימיים שתואמים להוראה עד 1988, ולמרות שרק שלוש מדינות צייתו לדד ליין, היה ברור שמדינות נוספות יחוקקו זאת גם במהלך השנים הבאות. ההוראה גם סיפקה מודל, מושך יותר מהמודל האמריקאי. מה שבעיקר היה חשוב זה השיח הרב שנוצר סביב ההוראה והאופי התקדימי שלה ליחסים בין תעשייה, לקוחות ואינטרסים נוספים.
נהיה ברור מההוכחות באירופה שרפורמה במוצרים פגומים לא בהכרח מובילה לבעיות או למשברים כמו שקרה בארצות הברית; לכן, המודל של ההוראה היה בעצם דרך האמצע, לא-אנטי-משקי לצד פוליטיקאים ורגולטורים סימפתיים לאינטרסים של הצרכנים ולמסחר ליברלי והרמוני (לפחות עם אירופה, אם לא עם ארה"ב).
בנוסף, העניין עלה בקרב ארגוני הצרכנים ביפן, אך גם בקרב עורכי הדין. עורכי דין פרטיים היו מעורבים בהקמה של קבוצת לובי במאי 1991 לחקיקת הסדר. מספר אקדמאים גם היו מעורבים בלובי הזה, וכן ארגונים פרו-צרכניים נוספים.
לאור כל ההתפתחויות החדשות, ב-1990 הוועדה למדיניות צרכנית (Consumer Policy Committee), שמומנה על ידי EPA, המליצה למועצה למדיניות חברתית ה-13 (Social Policy Council) שיש לערוך מחקר לצורך חקיקה. ואכן, מחקר כזה התחיל להיערך ברשות פרופסור Morishima, פרופסור מוערך שלקח חלק כבר בגל הראשון בתחילת שנות ה-70 והיה חבר בוועדה בראשותו של פרופ׳ Sakae Wagatsuma.
במקביל, סקירה תקשורתית של סוגיות אחריות מוצרים במדיה המשיכה לעלות: דווח על בעיות של מוצרים ועל הרגשה גוברת של מה שצריך להיעשות. במיוחד הודגש שאף על פי שהחקיקה להגנה סביבתית שהתקבלה בשנות ה-70 המוקדמות התקבלה, הצעות לחקיקת אחריות מוצרים משנות ה-70 נדחו. כאמור, הסקירה הזו בוצעה בעיקר על ידי עיתון Asahi Shimbun, שלאורך שנות ה-80 המאוחרות פרסם כמעט עשרה מאמרים בשנה, והמספרים רק עלו: בשנות ה-90 המוקדמות כמה עשרות מדי שנה ויותר ממאה כל שנה בין 1993 ל-1995, מה שירד לאחר חקיקת החוק.
החוק הגיע לבסוף לפרלמנט (הדיאט), למרות התגובה הקרה של MITI, ולא ממש בזכותו. ככל שהסיקור התקשורתי גבר, עורכי דין ומלומדים הצביעו על הבעייתיות של המדיניות הקיימת, והגישה התקררה כלפי התעשייה (בעיקר תעשיית הרכב ויצרני החשמל הביתיים) והרגולטורים שלהם (בעיקר MITI וה-LDP). התעשייה, במיוחד, חששה שהחוק היפני ייצר סטנדרט נוקשה יותר מהמתחרים של החברות היפניות באירופה ויביא לחשיפה פוטנציאלית קרובה לחברות האמריקאיות. אך בשלב זה ההצעה נדחתה, והרבה היו מאוכזבים. עצומות לתמיכה בחקיקה משכו 2.87 מיליון חתימות. אנשים עודדו לפנות אישית לנציגי הדיאט שלהם. למרות זאת, וההתפתחויות שנבנו לעיל, נראה שהמומנטום חלף.
ביולי 1993, מפלגת ה-LDP איבדה כוח בבית הנבחרים בפעם הראשונה מאז 1965. הסיבה העיקרית הייתה שחיתות פוליטית ושערוריות שהיו מעורבים בהם מקרי שוחד של חברות גדולות כמו Sagawa Kyubin, ועוד. לאחר הרבה מאבקים פוליטיים, קבוצה גדולה של פוליטיקאים יצרה לבסוף קואליציה ממשלתית שהונהגה על ידי ראש הממשלה Morihiro Hosokawa ממפלגת יפן החדשה. הממשלה הקדישה את עצמה לרפורמות פוליטיות והצליחה ברמה גבוהה לעשות שינויים בשיטת הבחירות ובכללים הפוליטיים. היא גם הייתה ידועה כממשלה יותר פרו-צרכנית, כל זה הוביל לכך שהרפורמות באחריות למוצרים נכללו בדוח מ-1993 של וועדת המחקר לדה-רגולציה כלכלית.
ההתחייבויות איימו לקחת כוח ביורוקרטי שכבר התחיל לרדת בשנות ה-80 (Stockwin 1997), והסביבה הפוליטית החדשה גרמה לעסקים גדולים לעבור למגננה. באוקטובר 1993, למשל, ה-Tokyo Electric Power Co., עשתה תרומה חריגה למפלגת LDP, ונשיא החברה הכריז שזה יעצר אבל הוא גם היה הנשיא של Keidanren - ארגון של ראשי המשק היפני שמוכר כתומך במפלגה. מ-1993 המאוחרות, ה-Keidanren ירד מהדיון על אחריות מוצרים, לדעתי מפני שהבין שיש לו פחות השפעה כעת, בעוד שב-1992 הוא ממש התנגד וחשב שצריך במקום זאת לקבוע קווים מנחים וולונטריים.
עוד גורם להפסקת ההתנגדות של ה-Keidanren היה שרוב החברים שלו כבר פיתחו סטנדרטים בטיחותיים טובים יותר ואסטרטגיות ניהול סיכונים משפטיים. המלומד Ramseyer טוען כי חלק מהלחץ לחקיקת החוק נבע דווקא מחברות יפניות שהיה להן יתרון בעלויות הבטיחות ולכן קיוו שהחוק יעזור להן כלכלית. Nottage ממשיך קו חשיבה זה וטוען שהחברות הגדולות הללו חשבו שהדבר יעזור להם לפתח יתרון לאחר התפוצצות בועת הנדל"ן כנגד המתחרים הפחות מתוחכמים שלהם והקטנים יותר.
מסוף אוקטובר ועד תחילת דצמבר 1993, המועצה לדיון משפטי של משרד המשפטים בעניין משפט פרטי, בראשות פרופסור Hoshino, התחילה לנסח ברצינות טיוטה לחוק. רק אחרי שקיבלה חוות דעת חיובית בדצמבר, המועצה למדיניות חברתית של ה-EPA אימצה את הדוח האחרון של הוועדה, שכלל הצעות פרו-צרכניות. קבוצה של פוליטיקאים מהקואליציה התגבשה לניסוח טיוטה. אחרי לחץ תקשורתי והידברות עם עורכי דין, הטיוטה אושרה בקבינט ב-12 באפריל 1994 ומיד הונחה בפני הבית הנמוך. Morihiro Hosokawa בדיוק התפטר מעבודתו כראש ממשלה, ו-Tsutomu Hata יצר קבינט חדש, עדיין לא ממפלגת ה-LDP. ה-LDP התנגדה לחוק, בעיקר דרך ביקורת רבה על הכנסת ״מוצרי דם״, קרי עירויי דם, לחוק. אחרי לחץ תקשורתי, החוק עבר את שני הבתים וחוקק ב-22 ביוני 1994. למחרת, הצבעת אי אמון הובילה לקואליציה חדשה של הסוציו-דמוקרטיים וה-LDP, שהייתה יריבתה המרה.
המאורעות של 1993 ו-1994 היו מהותיים לחקיקת החוק, שכנראה לא היה נחקק לפחות עד שנת 2000, שבה התרחשה סדרת אסונות מוצרים פגומים המוניים נוספים. בחלק הבא של הפרק אבחן גם מה אומרת לשון החוק עצמו על הסיבות לאימוצו לצורך השלמת הדיון.
אבחן בקצרה שני סעיפים מהותיים בחוק - סעיף 3, הכולל את האחריות החמורה, וסעיף 1, המהווה את סעיף המטרות. אלו, לדעתי, סעיפים שעוזרים במידה רבה להשיב על השאלה מה ניסו מחוקקי החוק להגשים. אתחיל בסעיף 3, שמהווה לדעתי את ליבת החוק.
סעיף 3 של החוק מציג מודל של אחריות חמורה - המודל שלכאורה הכי פרו-צרכני שקיים: "The manufacturer, etc. shall be liable for damages arising from the infringement of life, body, or property of others which is caused by the defect in the delivered product which was manufactured, processed, imported, or provided with the representation of name, etc. described in item 2 or item 3 of paragraph 3 of the preceding Article, provided, however, that the manufacturer, etc. shall not be liable when the damages occur only with respect to such product."
מצד אחד, מודל האחריות החמורה הוא מאוד פרו-צרכני, אך מצד שני עדיין ניתן למצוא בסעיף הגבלות. למשל, הדרישה שהמוצר יהיה "delivered product" מפורשת בהתאם לסעיף 178 לקוד האזרחי, שדורש העברה מכוונת של אחזקה. מוצרים שנגנבו מהיצרן וגרמו נזק אינם מוגנים.
לדוגמה, בקייס הראשון של החוק, שזכה לכינוי Paper Tea Pack Case, נתבע יצרן של חבילות תה על ידי מסעדן בטענה של לולאת פתיחה שעוצבה באופן לקוי. בית המשפט המחוזי ב-Niigata דחה את הטענה על בסיס זה שהמוצר לא עבר. מעניין לראות שגם אם החוק לכאורה בא לטובת הצרכן, בסופו של דבר החוק לא לגמרי פרו-צרכני. עוד מעניין לראות שזה הקייס הראשון שהשתמש בחוק, והוא ניתן רק ב-1999, למרות שהחוק נכנס לתוקף כבר ב-1995.
אין לי לצערי מקום בעבודה לסקירה עמוקה של משפט משווה, אך חשוב לי לציין בהקשר זה שקיים ספקטרום גם בתוך מודל האחריות החמורה. מצד אחד ניתן למקם את ארצות הברית של שנות השמונים, ומן הצד השני את ה-Directive האירופי שנחשב למאוזן יותר. נראה שנכון יותר לומר שיפן הסתכלה דווקא לעבר אירופה לפחות בעניינים שקשורים למשפט הפרטי לאורך ההיסטוריה. במובנים של נורמות באחריות מוצרים, נראה לא נכון לקבוע שיש "אמריקניזציה של המשפט היפני".
בהמשך לנקודה זו, ומתוך התכתבות עם Preiest, Ramseyer מסביר שאחריות חמורה יצרה תוצאות הרסניות דווקא בארצות הברית עקב מאפיינים ייחודיים של המשפט האמריקאי ולא עקב המודל עצמו. לדוגמה, שופטים ממונים פוליטית ולא מקצועיים, שופטים שרוצים לשמור על העבודה שלהם, וחבר מושבעים.
כעת אעבור לסעיף 1, סעיף המטרות של החוק: "The purpose of this Act is to relieve the injured person by setting forth liability of the manufacturer, etc. for damages when the injury on a life, a body, or property is caused by a defect in the product, and thereby to contribute to the stabilization and improvement of the people's life and to the sound development of the national economy." (זהו התרגום הרשמי לאנגלית, הדגשות שלי).
בסעיף ניתן לראות שני אינטרסים שונים - הגנה על אנשים נפגעים והתפתחות בטוחה של הכלכלה. ניתן להציב את שני האינטרסים הללו אחד כנגד השני ולהציע חוקים שיפעלו יותר לטובת הצרכנים וחוקים שיפעלו יותר לטובת היצרן ופיתוח הכלכלה. אמנם פיצוי צרכנים יכול לתרום לכלכלה, אך אין ספק שהוא פוגע ביצרנים. במודל של Priest, הניסיון להיות לטובת הצרכנים אף הראה שאיזון כזה פוגע בהם בכל מקרה.
באשר להגנה על האנשים הנפגעים: הגנה דומה קיימת בהוראה האירופית, בחקיקה האוסטרלית וב-Restatement. ההבדל מונח בנזק לרכוש, שלא מכוסה לגמרי על ידי ההוראה האירופית, אך כן על ידי ה-Restatement. בפועל, נזקי רכוש הם אספקט הרבה פחות משמעותי מפציעות. חשוב להבהיר שהאחריות החמורה לא חלה בנזקי רכוש בכל מקרה. כמו כן, זו המטרה המרכזית, הגנה על אינטרס זה, יציבות ושיפור בחיי הצרכנים הם ערך משני שהחוק מקווה שינבע מהראשון. המטרה השנייה שהחקיקה קיוותה להשיג היא התפתחות בטוחה של הכלכלה הלאומית.
Nottage טוען כי ההיסטוריה וההערות מראים בבירור שמה שהתכוונו בכך היה חלוקה צודקת של סיכונים מהליכים טכנולוגיים הולכים ומתקדמים על ידי שינוי בסיס האחריות והנזק לאחריות חמורה. במילים אחרות, המטרה הייתה לעודד בטיחות מוצרים ולספק פיצויים על ידי הפנמת עלויות חיצוניות, בדומה לתיאוריה של Calabresi.
הוא מוסיף שבניגוד לנהוג בשיטות המשפט המקובל, השופטים ביפן נוטים לקרוא את סעיף המטרות בחוק כלשונו ולא לפרש אותו כדי שיתאים לרצונם. לדוגמה, באחד מהמקרים האחרונים שנשפטו תחת מוצרים פגומים, בית המשפט המחוזי בטוקיו, בעניין זיהום של דג נע, ציטט באופן כללי גם את סעיף 1 וגם את סעיף 3 (אחריות חמורה), וטען שהמטרה המרכזית של החקיקה היא להוריד את רף ההוכחה לפיצויים טובים יותר לאלו שנפגעו ממוצרים פגומים, דרך מעבר מאחריות מבוססת אשמה או רשלנות לאחריות חמורה. הוא המשיך ומצא עוד שלושה רציונלים למעבר הזה:
ראשית, אחריות על סיכונים - וידוא בטיחות המוצר תלויה במעורבות היצרן בייצור ולכן הוא צריך לפצות על סיכונים שנוצרו משליטה לקויה שלו; שנית, אחריות על פיצויים - בגלל שהיצרן מרוויח מעסקים כאלו; שלישית, אחריות להסתמכות - בגלל שמשתמשים סומכים על בטיחות המוצרים. נראה לדעתי שעקרונות אלה היו נעדרים מהתקופה שקדמה לחוק.
יחד עם האמור לעיל, בדברי ההסבר הרשמיים כפי שתורגמו על ידי Madden, נכתב בהסבר של התפתחות כלכלית דבר הרבה יותר בסיסי: "More specifically, this provision refers to the effect of introducing the concept of product liability to judicial proceedings." לעומת מה ש-Nottage כותב, ניתן ללמוד מדברי ההסבר, לעניות דעתי, שעצם העיסוק של בתי המשפט בנושא אחריות מוצרים פגומים, ולא בהכרח מודל האחריות החמורה שאימץ החוק או החוק הספציפי, הם אלה שיביאו למטרה השנייה. הדבר תמוה בעיניי, מפני שכפי שהראיתי, בתי המשפט יכלו כבר להתעסק עם החוק בעבר. לא מדובר בקונספט חדש לגמרי. המשך הדיון בפרק הבא.
מה שעולה מלשון החוק ואיך שהתפרש הוא בעיקר העלאת המודעות לאינטרס הצרכני. אני מאמין שזה נובע ישירות מהנסיבות ההיסטוריות, הכלכליות והפוליטיות שיפן עברה, כפי שהוצג לעיל. את דברי השופט בעניין הדג ניתן היה להוסיף, לדעתי, לכל פסק דין מבוסס רשלנות כפי שהייתה קיימת בקודקס האזרחי. כמו כן, נראה שיפן לא התייחסה למודל של Priest, והיא גם לא ממש ראתה בפיתוח כלכלי ובטובת הצרכנים אינטרסים מנוגדים. בדיוק להפך: האחד נובע מהשני. ההסבר לכך יכול להיות השוני בין מערכת המשפט האמריקאית ליפנית והעובדה שהמודל תפס ברחבי אירופה בלי שום קריסה כלכלית.
מהעבודה ניתן לראות שהגורמים להיווצרות החוק היו מגוונים וכללו הרבה פוליטיקה, אנשי מקצוע, לחץ ציבורי ותקשורת (שהתעוררו בעיקר עקב מקרים בתעשיית הרכבים של יפן) וכן השפעה של הרוח המשפטית מהעולם (בעיקר מארה"ב ואירופה), בפרט לחצים להכפיף חברות בעולם לחוק לצורך סחר הוגן. זאת גם לצד פעילות משפטית מצד עורכי דין ואקדמאים. מעניין לראות שהמודל הכלכלי ששם דגש על השפעתו הרבה של MITI לא חל במקרה של החוק הזה, וזה לדעתי אחד העניינים החשובים שהעבודה העלתה ואולי דוגמה מובהקת לתהליך השינוי ביפן החל מהמשבר הכלכלי.
בשורה תחתונה, אני מאמין שחקיקת החוק הייתה תוצאה של היחלשות הביורוקרטיה היפנית ו-MITI בפרט, אשר לפי המודל של Johnson ניהלו את המדינה באופן פרו-משקי ופחות פרו-צרכני, כלומר, שמו את ההתקדמות הכלכלית בראש סדר העדיפויות. הדבר נבע לדעתי מהסטגנציה הכלכלית שיפן נכנסה אליה בשנות ה-90 המוקדמות, מה שהוביל לשינוי תודעתי ותפיסתי ולמעבר למודל יותר פרו-צרכני, זאת לצד ממשלה חדשה שרצתה להעביר כמה שיותר רפורמות והייתה בגישה שונה מזו של ממשלת ה-LDP שקדמה לה. לצד זאת, ניתן לראות את ההשפעה הרבה של התקשורת, ובעיקר את השפעתו הרבה של עיתון ה-Asahi Shimbun על המודעות החברתית לטובת הצרכן. הסקירה התקשורתית הענפה של מוצרים פגומים השפיעה אף יותר כאשר היה מדובר בתעשיות הדגל של יפן.
עולה בצורה ברורה שמערכת המשפט ביפן תפקדה בהתאם לגישה הפוליטית והכלכלית במדינה: לאורך רוב התקופה, שבה הייתה פחות מודעות לנושא וחשיבות גבוהה להתקדמות הכלכלית, מערכת המשפט לא פסקה כל כך לטובת הצרכנים, כפי שעולה מארבעת הקייסים הגדולים. במקום זאת, ההליכים נמשכו הרבה זמן והסתיימו בפשרה. ואילו כאשר בסוף המאה ה-20 עלתה המודעות, פתאום החלה להופיע פסיקה שהגמישה את רף ההוכחה הקיים בחוק לטובת הצרכנים.
באשר למודל של Priest, שהיה כמעין נבואת זעם, נראה שזו לא התגשמה. היפנים הסתכלו על שאר העולם וראו שמודל של אחריות חמורה מתקבל גם באירופה בלי לגרום להרס וחורבן (גם באוסטרליה, אך לא היה לי מספיק מקום להיכנס לכך). למעשה, המודל האמריקאי כנראה היווה דוגמה להקצנה שלילית ולא את הסטנדרט. אין לי די מקום בעבודה זו להיכנס לדיון בהשפעות החוק על יפן, אך בקצרה אכתוב שאני מסכים עם טענותיו של Ramseyer שהחוק לא הזיק ולא הטיב עם יפן. ניתן לראות שהיפנים אף האמינו כי הדבר יביא להטבה כלכלית מדברי החוק עצמו. בהקשר הכלכלי, אני מאמין שהסיבה לחקיקה הייתה יותר כדי להפגין תמיכה בצרכן ובציבור, ופחות כדי להטיב עם הכלכלה.
במידה רבה, הייתי אומר שמה שהוביל לחקיקת החוק לא היה צורך אמיתי, לא משפטי ולא כלכלי, אלא תוצאה של נסיבות היסטוריות ולחץ פנימי וחיצוני מצד בעלי אינטרסים. סביר להניח, לדעתי, שבתי המשפט היו ממשיכים בקו יותר פרו-צרכני גם בלי החקיקה, לצד מודלי ADR מתקדמים.
בעתיד, הייתי שמח להיכנס יותר ללשון החוק, לבחון כיצד השפיע החוק על יפן ולנסות להסביר את ההשפעה. אך עבודה זו התמקדה בתקופה שקדמה לחקיקת החוק וניסתה להתחקות אחר הנסיבות לאימוצו, ואני מאמין שהיא ענתה כראוי על כך תוך סקירה ספרותית רחבה ורלוונטית ושילבה מגוון תחומים כמו כלכלה, היסטוריה, פוליטיקה ומשפטים.