חינוך חינם לחרדים ולימודי ליבה

לתשומת ליבכם: המסמך נכתב בפברואר 2016 כעמדה אישית. ייתכן שחלקים ממנו אינם מעודכנים.

מבוא

חינוך חינם הוא מדיניות רווחה מוכרת וחלק מהמערכת הישראלית. בישראל, מוסדרת הסוגיה בחוק חינוך חובה ובחוקים נוספים שיוצגו בהמשך. עם זאת, עולה השאלה: האם המדינה צריכה לספק כל סוג חינוך בחינם? האם כל חינוך מגשים את מטרות מדיניות הרווחה שעומדת בבסיס חינוך חינם? האם יש לחייב לימוד תכנים מסוימים, והאם יש לתקצב מוסדות שמלמדים תכנים שונים? מהם בכלל התכנים הרלוונטיים והראויים שהמדינה צריכה לסבסד?

שאלות אלו רלוונטיות במיוחד בהקשר של לימודי הליבה בישראל – התכנים שגובשו על ידי משרד החינוך כדי לשמש כבסיס לכלל מוסדות החינוך היסודי במדינה ומהווים תנאי לתמיכה כלכלית. למרות זאת, כפי שאציג בהמשך, מוסדות יכולים לקבל תקציב גם אם אינם מלמדים כלל לימודי ליבה, בין היתר באמצעות חוק מוסדות חינוך ייחודיים.

מבנה המסמך

1. חלק ראשון – הצגת נושא תוכנית הליבה בישראל, דרך בחינת החקיקה והפסיקה.
2. חלק שני – ניתוח מטרות מדיניות הרווחה של חינוך חובה חינם, ובחינת הצדקת החיוב בלימוד מקצועות מסוימים.
3. חלק שלישי – הצעה לפתרון המבוסס על איזון בין הדרישות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות.

חלק 1 - הצגת הסוגיה

1.1 חקיקה

“חקיקת החינוך בישראל מתאפיינת באי-בהירות, סתירות פנימיות, כפילויות ופערים של נושאים שלא טופלו. קשיים אלה מתעצמים כאשר מדובר בחקיקה המסדירה את החינוך החרדי.”¹

חוקים מרכזיים רלוונטיים:

• חוק לימוד חובה – המדינה מחויבת לספק חינוך חינם במשך 15 שנה (גילאי 3-18). החוק גם קובע חובה על ההורים לוודא שילדיהם לומדים באופן סדיר ב”בית ספר מוכר”.²
• חוק חינוך ממלכתי – מסדיר את סמכות משרד החינוך להכיר בבתי ספר כמוכרים, להנהיג תוכנית יסוד ולפקח עליהן.³
• חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים – מאפשר לשר החינוך להכיר במוסדות חינוך של קבוצות תרבותיות ייחודיות ולהעניק להם רישיון.⁴
• חוק יסודות התקציב – מתיר תקצוב מוסדות חינוך שאינם חלק ממערכת החינוך הרשמית תחת תנאים מסוימים.⁵

בתי הספר בישראל מסווגים לשלושה סוגים עיקריים:

1. בתי ספר רשמיים – מוחזקים ומנוהלים על ידי המדינה או הרשויות המקומיות.
2. בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים – מקבלים תקציב ממשרד החינוך אך בעלי תוכניות לימוד ייחודיות.
3. בתי ספר פטורים – אינם מחויבים בלימודי ליבה ומקבלים תקצוב מופחת.

1.2 פסיקה

• בג”ץ פריצקי (1999) – דרש לקבוע תוכנית יסוד לבתי הספר המוכרים הלא-רשמיים.⁶
• בג”ץ ארגון המורים (2004) – ביקש להפסיק את המימון לבתי ספר שאינם מלמדים לימודי ליבה.⁷
• בג”ץ המרכז לפלורליזם יהודי (2008) – הורה למשרד החינוך לאכוף את תוכנית הליבה.⁸
• בג”ץ רובינשטיין (2014) – ניסה לתקוף את חוק מוסדות תרבותיים ייחודיים אך נדחה.⁵

1.3 מטרות תוכנית הליבה

תוכנית יסוד, כגון לימודי ליבה, מסייעת להגשים מטרות של שוויון הזדמנויות, צמצום פערים חברתיים והכנה לשוק העבודה. היא גם מחזקת את לכידות החברה על ידי חינוך לרעיונות משותפים וערכים בסיסיים.

חלק 2 - דיון

2.1 יישום גישות שונות של צדק חלוקתי

גישת רולס – “מסך הבערות”

רולס טוען כי חלוקת משאבים צודקת מתבצעת מתוך מצב בו אנשים אינם יודעים מה יהיה מקומם בעולם. במקרה זה, לימודי הליבה הכרחיים ליצירת מינימום הזדמנויות שוויוני לכלל האוכלוסייה.

גישת דוורקין – תנאי פתיחה שווים וכיבוד החלטות

דוורקין מדגיש כי יש לבטח אזרחים כנגד דברים שאין להם שליטה עליהם. לכן, חינוך בסיסי (לימודי ליבה) הכרחי כדי להעניק תנאי פתיחה שווים לכל ילד.

2.2 שיקולים במדיניות רווחה

• אוניברסלי מול סלקטיבי – כיום, המימון לבתי הספר החרדיים ניתן למרות שאינם מלמדים ליבה, מה שמפלה לרעה את שאר החברה.
• גמיש מול קבוע – חוסר יציבות פוליטית מקשה על אכיפת תוכנית יסוד אחידה.
• שווה כסף מול כסף – מימון חינוך ללא ליבה דומה יותר להעברת כסף ישיר לקבוצות מסוימות.
• התניה מול אי-התניה – התניה חלשה מדי של לימודי ליבה גורמת לזלזול ולניצול לא יעיל של משאבים.

חלק 3 - הצעה לפתרון

אני מציע להתנות את התקצוב בלימודי ליבה לכלל בתי הספר. בתי ספר חרדיים יוכלו להמשיך להתקיים כמוסדות מוכרים אך ללא תקציב ממשלתי אם יבחרו שלא ללמד תוכנית ליבה.

בנוסף, יש לגבש מתווה ליבה מיוחד בשיתוף פעולה עם הקהילה החרדית, שיאפשר הדרגתיות בהטמעת תוכנית הליבה.

נספחים

נספח 1 - תוכנית הליבה לכיתה א’

הערות שוליים