במסגרת המטלה התבקשנו להתייחס לאופן בו עמדת אפלטון בדיאלוג פיידון לפיה הפילוסופיה היא אימון בהיפרדות הנפש מהגוף ועמדתו המנוגדת של אריסטו כפי שבאה לידי ביטוי בספרו על הנפש לפיה הנפש איננה נפרדת מהגוף נובעות מתפיסותיהם על אודות הקשר בין הנפש והגוף.

תפיסת אפלטון על הנפש והגוף

כאמור בכתיבתו מתייחס אפלטון לכך שעיסוק הפילוסופים הוא בהפרדה של הנשמה מהגוף:

“…הרי רק הפילוסופים האמיתיים שואפים תמיד ובכל מאודם להתרת הנשמה ודווקא זהו עיסוק הפילוסופים: התרת הנשמה ובידודה מן הגוף…”

עמדה זו נובעת מגישתו של אפלטון לקשר בין הגוף והנפש.

כך בכתיבתו אפלטון מתייחס לנפש והגוף כחלקים נפרדים אשר אחד מהם נצחי ומושכל בעוד השני הוא בעל קיום זמני ומשתנה:

“…נמצא שהנשמה דומה דמיון גדול ביותר למה שהוא אלוהי ובן-אלמוות ומושכל ובעל דמות אחת ובלתי-מתפרד ועומד תמיד בעינו בלא שינוי - ואילו הגוף דומה ביותר למה שהוא אנושי ובן-חלוף ובעל דמויות הרבה ובלתי-מושכל ומתפרד ולעולם לא יעמוד בלא שינוי…”

טיעון זה הוא חלק מהטיעון בדבר נצחיות הנפש בשל דמיונה לנצחי והבלתי משתנה – האידאות. כך לגישתו לנפש בנפרד מהגוף יש אפשרות לתפוס את האידאות דבר אשר אינו אפשרי באמצעות חושיו של הגוף.

בהתאם לגישה זו הנפש היא נצחית ובהיותה מנותקת מהגוף יש לה יכולת לגשת לתבונה:

“ואילו שעה שתעיין לעצמה הרי היא מסתלקת לשם אל מה שהוא טהור והווה-לעד ובן-אלמוות ועומד-בעינו וכבת-בית של זה תתחבר עמדות תמיד – כל שעה שתהיה לעצמה והדבר הוא ברשותה - ; ואזי פטורה היא מתעייה ועם הללו עומדת אף היא תמיד בעינה שכן היא נאחזת במה שעשוי כך. והרי מצב זה נקרא תבונה”.

מכאן לעמדתו של אפלטון הנפש בהיותה נפרדת מהגוף הכילה תבונה כפי שבא לידי ביטוי גם בטיעון ההיזכרות:

“נמצא סימיאס שהנשמות היו גם קודם לכן לפני היותן בדמות אדם בנפרד מהגופים ותבונה היתה בהן”.

טיעון זה עוסק גם הוא בנצחיות הנשמה ועל מנת להוכיח נקודה זו מצביע על כך שכל למידה היא היזכרות ומכאן שמידע זה היה כבר בידי הנפש בעבר עת הייתה חופשיה מהגוף.

התייחסותו זו של אפלטון לנפש משליכה גם על התייחסותו לגוף הנתפס בעיניו כדומה יותר לדברים הנראים ובני החלוף:

“שבמות האדם וחלקו הנראה הוא הגוף עודנו מוטל בעולם הנראה – הוא אשר נקרא ‘גויה’”.

בראי עמדתו של אפלטון בדבר תבונת הנפש גישתו היא שאותו הגוף הוא גורם המונע מהנשמה את הגישה לתבונה:

“…כי כל המלחמות באות לעולם בשל הממון והממון דרוש לנו בשל גופנו והרינו עבדים משועבדים לו לזה ומתוך כך אין אנחנו פנויים לפילוסופיה. וגדולה מכל: אפילו יקרה שלא נהיה טרודים מחמת הגוף ונפנה לכל עיון שהוא שוב יתערב הגוף מכל-וכל בחקירותינו יפריענו יטרידנו ויבהילנו עד שבגללו לא נוכל להתבונן באמת”.

כלומר לגישתו של אפלטון בעוד הנשמה מחוברת לנצחי ובתוך כך לתבונה, הגוף מקשה על פעולת העיון בשל צרכיו הארציים השונים.

על כן לעמדתו של אפלטון על פילוסוף אמיתי לבוז לתענוגות הגוף והגישה לתבונה אפשרית רק בהתעלמות ככל האפשר לגוף:

“…ובעודנו חיים נהיה כנראה קרובים ביותר לידיעה אם נתעלם ככל האפשר מהגוף ונזדקק לו רק במידה שיש בכך הכרח גמור ואם לא נמלא את נפשנו בטבעו של הגוף אלא ניטהר ממנו עד שהאל עצמו יתיר אותנו מכבליו”.

גישה זו מוצאת ביטוי גם ביחסו של אפלטון למוות המהווה לגישתו הפרדה מוחלטת בין הגוף לנפש. כך לאור התפיסה של אפלטון את הנפש כבעלת קיום נפרד מהגוף ובהתחשב בגישתו לפיה הגוף רק מקשה על הנפש להגשים את ייעודה וליצור קשר עם התבונה, המוות הוא המקום בו הנפש יכולה לגשת לתבונה ללא הפרעות. בשל כך לטעמו פילוסופיה היא מעין אימון במיתה:

“…שלאמיתו של דבר מתאמנים הפילוסופים האמיתיים בכך שיהיו מתים והמוות מפחיד אותם פחות משיפחיד את כל שאר האנשים”

או במילים אחרות תרגול התנתקות הנפש מהגוף.

מהאמור לעיל עולה כי עמדתו של אפלטון היא כי הגוף והנפש הן ישויות נפרדות אשר אחת מהן, הנפש, היא בעלת גישה לתבונה בעוד הגוף הינו בעל צרכים ארציים המקשים על אותה גישה. מכאן נובע שככל שאדם יוכל להיפרד מהמגבלות אותן מטיל הגוף, יוכל הוא לקבל גישה לתבונה ולכן מסיק אפלטון כי פילוסופיה היא אימון בהיפרדות הגוף והנפש.

גישתו של אריסטו

לעומת זאת גישתו של אריסטו בכל הנוגע ליחס הנפש לגוף מנוגדת במידה רבה. כך לגישת אריסטו לנפש ולגוף קיום משותף:

“היטיבו לחשוב מי שסברו כי הנפש אינה קיימת בלי הגוף ואינה מהווה גוף כלשהו – כי אכן היא איננה גוף אלא משהו של הגוף. [נפש] תימצא איפוא בגוף מסוים כלומר בגוף מטיב מסוים – ולא כפי שתיארו אותה קודמינו [כהרמוניה] של גוף בלי להוסיף להגדרתם במה היא נמצאת ובאיזה מין דבר היא נמצאת”.

גישתו זו של אריסטו נובעת מחקירה אותה הוא עורך בכוונה להגדיר את הנפש והמובן שיש לה. בהתאם לגישתו בכל “ישות” יש חלק אחד שהוא חומר שאינו מהווה מושא; חלק שני שהוא דמות או צורה שהיא כן מושא מסוים; וחלק שלישי שהוא למעשה שילוב של שניהם.

אריסטו מתייחס לכך ואומר כי:

“עוד שהחומר הוא הכוח הצורה היא המימוש-הסופי – וזאת בשני אופנים: האחד בהקבלה ל[מצב] הידיעה והשני בהקבלה לפעולת-העיון”.

במילים אחרות החומר הוא הפוטנציאל והצורה היא אקטואליה, אך היא אקטואליה בשני אופנים – אקטואליה ראשונה הדומה למצב ידיעה ואקטואליה שנייה המשולה לפעולת העיון.

לגישת אריסטו הגוף דומה יותר למצע או לחומר והנפש היא מעין צורה של גוף שיש לו את אותו פוטנציאל חיים ומכאן היא אקטואליזציה של אותו הגוף ולא להיפך –

“…עולה כי [הנפש] היא מעין מובן וצורה אך לא חומר כלומר מצע. שהרי ה’ישות’ נאמרת בשלושה מובנים כפי שהסברנו: האחד הוא הצורה השני החומר והשלישי זה שיוצא משניהם ומהם החומר הוא הכוח והצורה היא המימוש-הסופי. כיוון שמה שיוצא משניהם הוא דבר בעל-נפש לא יהיה הגוף המימוש-הסופי של הנפש אלא היא תהיה זאת של גוף כלשהו.”

לאור האמור מקביל אריסטו את האקטואליזציה של הגוף לשני האופנים שהוזכרו – מצב הידיעה ופעולת העיון. לטענתו

“ברור כי הנפש נמצאת בהקבלה למצב הידיעה כי בהימצאה קיימות גם שינה וגם ערות”

כאשר הערות מקבילה לפעולת העיון (אקטואליות שנייה) והשינה למצב בו יש לה בעלות על אותה נפש אך היא אינה פעילה (אקטואליות ראשונה). מכאן בהתאם לגישתו של אריסטו הנפש היא מימוש (אקטואליות ראשונה) של גוף טבעי בעל איברים אשר יש לו את הפוטנציאל לחיות.

נוסף על כך לגישת אריסטו אין הפרדה של הנפש מהגוף וככל שהנפש מחולקת מטבעה, כלומר יש חלקים שונים של נפש להם אחריות על פעולות שונות של הגוף, ולא ניתן לבצע הפרדה של חלקי הנפש מאותם חלקי גוף אשר היא מהווה אקטואליזציה שלהם.

טרם סיום יצוין כי גישתו של אריסטו אינה שוללת לחלוטין את האפשרות לקיום נפרד של כושר העיון של הנפש:

“ברם לגבי השכל והכוח העיוני דבר אינו ברור עדיין אף כי דומה שהם סוג שונה של נפש שהוא לבדו יכול להימצא בנפרד כדרך [היפרדות] הנצחי מהנתון-לכליון”

אך נראה כי אמירה זו אינה משקפת את יחסו הכללי בכל הנוגע לקשר בין הגוף והנפש האנושי.

סיכום

לסיכום, עמדותיהם השונות של אפלטון ואריסטו נובעות במידה רבה מהאופן בו הם תופסים את הקשר בין הגוף והנפש. בעוד אפלטון רואה בגוף כגורם נפרד המפריע לנפש הנצחית לגשת אל התבונה ומכאן רואה בפילוסופיה כאימון בהיפרדות הנפש מהגוף, אריסטו רואה בגוף ובנפש כיחידה אחת כאשר לגישתו הגוף מהווה פוטנציאל המאפשר את קיומה של הנפש ואת פעולת העיון המהוות מימוש-סופי של אותו הגוף.