רקע
בישראל קיימת חובה על המעסיק לספק ביטוח פנסיוני לעובדיו העומדים בתנאים מסוימים. זאת, מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי (מסגרת) לביטוח פנסיוני מקיף במשק משנת 2007, שנחתם בין לשכת התיאום של הארגונים הכלליים לבין ההסתדרות הכללית החדשה, וצו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק ששר התמ”ת פרסם בעקבותיו [1].
בשנת 2011 נחתם הסכם חדש שהביא לשיפור במצב העובדים במשק ובעקבותיו פורסם צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה. צו זה ביטל את קודמו והרחיב את תנאיו. עם זאת, הן בהסדר הישן והן בחדש, קיימת לדעתי בעייתיות: כתנאי לזכאות לביטוח פנסיוני מהמעסיק, נקבע גיל מינימום של 21 לגברים ו-20 לנשים [2].
ההסדר מעלה שאלה חוקתית: האם קביעת גיל המינימום במקרה זה מהווה אפליה פסולה ופגיעה בשוויון, עקרון המעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו? שאלה זו מתחדדת לאור העובדה שקבוצות מיעוט משמעותיות בחברה הישראלית, שאינן משרתות בצה”ל, נפגעות מגיל שלכאורה משקף את מועד כניסתם של יוצאי צבא לשוק העבודה.
להלן אציג את הנושא בקצרה, תוך הוספת עמדה אישית. לא אתייחס לנושא כבחינה של פגיעה חוקתית, אלא כשאלה במישור המדיניות הציבורית והחברתית.
ניתוח הסוגיה
הסוגיה הובאה בפני בית המשפט העליון על ידי מספר ארגונים, ביניהם עדאלה, בזכות ואדוה. בית המשפט העליון הורה על מחיקת העתירות על הסף, בטענה שמקומן בבית הדין הארצי לעבודה (בג”ץ 4572/08, בג”ץ 6849/08). בית הדין הארצי דחה את התביעות לגופן, בקובעו כי לא הוכח שקביעת גיל מינימום מהווה אפליה [3].
לדעתי, המקרה אכן מביא לפגיעה בשוויון. אמנם, פסקי דין המכירים בפגיעה בשוויון מחמת גיל מינימום אינם שכיחים, אך גישה זו אינה מוצדקת במקרה הנדון. קבוצת מיעוט משמעותית בחברה הישראלית נפגעת במידה רבה יותר מההסדר הקיים, גם אם הפגיעה היא בדרך של שלילת הטבה.
פסק הדין בעניין פרוז’נסקי, למשל, עסק בעקיפין בקביעת גיל מזערי, אך התמקד בעיקר בקביעת גיל שונה לכניסה למועדון לגברים ולנשים, ורק במידה מוגבלת בשאלה המהותית של קביעת מגבלת גיל [4].
סוגיה נוספת שההסדר מעלה לדעתי קשורה לחוסר השוויון בין גברים לנשים, שנוצר כתוצאה משוני הגילאים. ההצדקה האפשרית לכך היא שגיל הפרישה לנשים נמוך מזה של גברים, ולכן קיים היגיון לאפשר להן ליהנות מהביטוח הפנסיוני מוקדם יותר. עם זאת, הצדקה זו מעוררת שאלות נוספות לגבי שוויון מגדרי בהקשר הרחב יותר של גיל הפרישה.
הצעה לשינוי
לדעתי, גם אם ההסדר הקיים נחשב חוקתי ונקבע על בסיס קריטריונים ניטרליים, הוא אינו ראוי ויש לשנותו. זאת, בהתאם לתכליות של דיני העבודה והביטוח הפנסיוני בפרט.
לעניות דעתי, הסדר שוויוני יותר יהיה קביעת גיל מינימום אחיד של 18 שנים. כך יוכלו ליהנות מההסדר גם אוכלוסיות שאינן משרתות בצבא, מיד עם כניסתן לשוק העבודה. ייתכן שגם יש מקום לבחון את החלתו על המשרתים בצבא - במהלך שירותם הצבאי. אוסיף שבנסיבות מסוימות, ייתכן ואף מוכרת התקופה הזו ביחס לחקיקת גמלאות.
יש הטוענים כי ראוי לבטל את גיל המינימום כליל ולהחיל חובת ביטוח פנסיוני על המעסיק בכל גיל. הסדר כזה ייטיב עם העובדים, ובגיל צעיר אף סביר שלא יטיל נטל כלכלי משמעותי על המעסיקים. עם זאת, לדעתי, הסדר כזה עלול ליצור מצב בעייתי מבחינת ההצדקות. מתחת לגיל 18 תכלית החוק - הבטחת קיום בכבוד לאחר גיל הפרישה - נחלשת לדעתי. חיסכון מוקדם אכן חשוב, אך תמריץ לצאת לעבוד מתחת לגיל 18 לא בהכרח רצוי מבחינת מדיניות ציבורית, למשל לאור החשיבות שהמדינה רואה בחוק חינוך חובה.
מצאתי קושי לעקוב אחר הטעמים המקוריים להחלטה לבחור דווקא בגיל 21. ייתכן שהטעמים לקביעת גיל המינימום נובעים מחישובים אקטואריים של קרנות הפנסיה. כמו כן, אם הייתה פגיעה משמעותית בהסדר הנוכחי, סביר להניח שקרנות הפנסיה עצמן היו מביעות התנגדות.
סיכום
בהיעדר הסבר כלכלי שמצאתי, אני מאמין כי הבחירה בגיל המינימום לביטוח פנסיוני כגיל המשקף את סיום השירות הצבאי בישראל מעוררת פגיעה בציבור גדול בישראל. לדעתי, יש לשקול את שינוי ההסדר לאור תכליות החוק ודיני העבודה, תוך שאיפה ליצירת מערכת שוויונית וצודקת.
הערות שוליים
- פנסיית חובה - הסכם קיבוצי כללי לביטוח פנסיוני מקיף במשק (2007): קישור
- צו הרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי”ז-1957: קישור
- סקכ (ארצי) 51/09 “סאוט אלעאמל” - להגנת זכויות העובדים והמובטלים נ’ שר התעשייה המסחר והתעסוקה (פורסם בנבו, 3.1.2012).
- רע”א 8821/09 פרוז’נסקי נ’ חברת לילה טוב הפקות בע”מ (2011).